תקציר פסק דין: תלהמ (ירושלים) 29794-10-19

תביעה למזונות קטינים, לשניים מהם כבר מלאו שש שנים.

ואולם בנוגע למימון צרכים שהם מעבר לצרכיהם ההכרחיים של הקטינים, וכן בנוגע למלוא צורכיהם של ילדים מעל לגיל 6, רובצת החובה על שני ההורים, ונלמדת היא מדיני הצדקה הכלליים, ביחס ישיר להכנסותיהם [בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונים (2017) (להלן – “עניין פלונים”)]. חיוב זה חל על שני ההורים בהתאם ליכולתם.

לצורך קביעת גובה החיוב על בית המשפט לשקול בין יתר שיקוליו את השתכרות האב, השתכרות האם, פוטנציאל השתכרותם ורכושם. החיוב מדין צדקה נסמך על שלושה פרמטרים: האחד, אמידות ההורה – מי שיש בכוחו הכלכלי לזון עצמו כפי צרכיו, ועדיין נותרת בידו היכולת הכלכלית [ע”א 4480/93 פלונית נ’ פלונית, פ”ד מח(3) 461, 483 (1994); פורטוגז נ’ פורטוגז, פ”ד לו(3) 449 (1982) (להלן – “פרשת פורטוגז”)]; השני, חובת הצדקה היא כלפי נצרך, קרי – כלפי מי שאין בכוחו לדאוג לצרכיו [ע”א 247/64 רושטש נ’ רושטש, פ”ד יח(4) 264, 269 (1964); ע”א 210/82 גלבר נ’ גלבר, פ”ד לח(2) 14, 20 (1984) (להלן – “פרשת גלבר”)]; השלישי, כדי מחסורו של הנצרך [פרשת גלבר; פרשת פורטוגז]. את המונח: “כדי מחסורו של הנצרך”, יש לפרש באופן בו יפסקו מזונות הילד בהתאם לאורח החיים לו הורגלו, טרם פרוץ הסכסוך בין הצדדים [ע”א 93/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 822 (1985); א’ גריידי, נ’ שלם, מזונות ילדים הלכה ומעשה, הוצאת חוקת המשפחה בע”מ דצמבר 2014, בעמ’ 105-110]. על אורח החיים לו הורגלו הילדים ניתן ללמוד הן מהראיות שהוצגו באשר לאורח חיים זה, וכן ניתן לגזרו מיכולתם הכלכלית של הצדדים.

חלוקת זמני השהות

יכולתם הכלכלית של הצדדים