תקציר פסק דין: תלה”מ 54466-06-19

1. בקשה לקיום צוואת המנוח XXX ז”ל (להלן – “המנוח”) משנת 2016 (להלן -“הצוואה”), אשר הלך לבית עולמו בשנת 2019. הצוואה הוגשה לקיום על ידי בנו, ג.ר. (להלן – “ג.ר.”), ובנו האחר, ש.ר. (להלן – “ש.ר.”), מתנגד לקיומה.

2. עסקינן בצוואה אותה ערך עבור המנוח עוה”ד י.ג. (להלן – “עוה”ד י.ג.”), ואשר נעשתה בפני שני עדים, הם: מר צ.א. (להלן – “מר צ.א.”) ועוה”ד י.ש. (להלן – “עוה”ד י.ש.”). בצוואה זיכה המנוח אך את ג.ר. במלוא עזבונו, ויחד עם זאת ציווה, כי: “אם חלילה, ירצה הגורל שבני ג.ר. לעולמו, חלקו לפי צוואה זו חלקו יעבור לבני ש.ר. …” (שגיאות הגהה במקור – נ.פ.).

3. לשם השלמת הרקע ייאמר, כי במועד עריכת הצוואה שהתה רעיית המנוח – אם הצדדים – בבית אבות סיעודי, וכך עד פטירתה ביום xx.xx.2017(סעיפים 15, 21 לכתב ההתנגדות). האם המנוחה לא הותירה אחריה צוואה, ובסמוך לאחר פטירתה הסתלקו הצדדים מחלקם בעיזבונה לטובת אביהם – המנוח, שאזי ניתן ביום 26.7.17 צו ירושה מכוחו ירש המנוח את מלוא עיזבון רעייתו המנוחה (סעיפים 22-24 ונספחים ג’ ד’ להתנגדות).

טענות הצדדים

4. ש.ר. העלה שלל טענות בגינן אין מקום לטעמו לקיים את הצוואה. חלק מהטענות הועלו בכתב התנגדותו וחלקן בשלבים מאוחרים יותר של ההליך, לרבות בשלב הסיכומים, ובכך יש משום שינוי או הרחבת חזית. בשים לב לכך שמצאתי לדחות את כלל טענותיו לגופן, אדון אף באותן טענות מאוחרות. להלן תפורטנה טענות ש.ר.