תקציר פסק דין: תמ”ש 20369-10-17

1. התובעת היא אלמנתו של פלוני ז”ל, שהלך לעולמו בחודש אפריל 2013 (להלן – “המנוח”). השניים נישאו בשנת 1956 ונישואיהם נמשכו כ-57 שנים עד לפטירת המנוח. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים – שני בנים וחמש בנות. התובעת וילדיה, הם יורשיו החוקיים של המנוח מתוקף צו ירושה שניתן ביום 00.3.16 על ידי הרשמת לענייני ירושה בחיפה. בחודש ינואר 2014, תשעה חודשים לאחר פטירת המנוח, הלך לעולמו, בטרם עת, בנם הבכור של בני הזוג, מר […] ז”ל, והותיר אחריו אישה ובת (להלן – “הבן המנוח”). השתיים הן יורשותיו החוקיות של הבן המנוח.

2. בלב המחלוקת מצוי מבנה מגורים שרשום על שמו של המנוח. בעבר היה המבנה בן קומה אחת, ושימש למגורי בני הזוג (להלן – “דירת הקרקע”). לימים נבנו שלושה מפלסים נוספים. עם נישואיו, עבר הבן המנוח להתגורר עם אשתו בדירה שבקומה האחרונה, קומה ד’ (להלן – “הקומה העליונה”), שם התגוררו עם בתם עד לפטירתו של הבן המנוח. אשתו ובתו של הבן המנוח, שהן כלתהּ ונכדתהּ של התובעת, מתגוררות בדירה בקומה ד’ עד היום – מזה כשלושים שנה.

3. בנסיבות שיבוארו בהמשך פסק הדין, לימים המנוח מכר לבן המנוח ואשתו את דירת הקרקע, שהושכרה אותה העת לשוכרים. העסקה דווחה כדין ונרשמה הערת אזהרה לטובת הבן המנוח ואשתו. כשנתיים וחצי לאחר מכן, מכר המנוח לשוכרים בדירת הקרקע זכות לדיירות מוגנת, והשוכרים מתגוררים בדירה עד היום – מזה כשלושים שנה (להלן – “השוכרים”).

4. כארבע וחצי שנים לאחר פטירת המנוח הגישה התובעת את תביעתה דנן, ולה שלושה ראשים:

א. להצהיר על בעלותה על מחצית הזכויות במבנה על דירותיו, מתוקף היותה אשתו של המנוח ומכוח הלכת השיתוף, ולהורות על פירוק שיתוף ב”מקרקעין”;