תקציר פסק דין: תמ”ש 21282-02-16

1. הצדדים הם בני זוג לשעבר, יהודים ואזרחי ישראל, נישאו כדמו”י בשנת 1996 ולימים התגרשו. מנישואיהם נולדו לצדדים שני ילדים : הבן י’, שבקרוב ימלאו לו 18; והבן נ’, בן 14 וחצי. בשנת 2002 הצדדים פתחו בהליכים הדדיים בבית משפט זה, ולימים השכילו לסלק את המחלוקות שרבצו לפתחם בהסכמה ועל דרך הפשרה. ביום 26.12.2007 חתמו הצדדים על הסכם כולל מפורט, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.1.2008. בעת ההיא, ילדי הצדדים היו בני 6 וחצי ו-3. הצדדים הסכימו אפוא על מתכונת של “משמורת משותפת” וחלוקה שווה של זמני השהות עם הילדים. התובע הסכים, בין השאר, לשאת במזונות הילדים בסך 1,100 ₪ (קרן) עבור כל ילד, וסה”כ 2,200 ₪ (כולל מדור).

2. הארץ שקטה 8 שנים, במהלכן הבנים בגרו, ובין הצדדים התלקחה מחלוקת נשוא ההליכים שבפניי.

3. ראשון היה זה התובע, שהגיש תובענה לאכיפת ההסכם בין הצדדים ולסעד כספי בסך 10,000 ₪ (תמ”ש 21282-02-16). לטענתו, חרף הוראות ההסכם ודמי המזונות בהם הוא נושא, מסרבת הנתבעת לשאת בהוצאות עבור שיעורי עזר הנחוצים לילדים, ובעיקר לי’ – אף לא במחציתן – בעוד הוא נאלץ לשאת במלוא עלות זו בגפו. בעקבות הנתבע, הגישה התובעת תובענה לאכיפת ההסכם ולצו מניעה קבוע (תה”ס 62336-03-16). לטענתה, בניגוד להסכם, התובע והוריו מרבים להתקשר לילדים “באופן אובססיבי”. לפיכך עתרה לשים סוף לדבר. הנתבעת הוסיפה והגישה תובענה בעניין הילדים ועתרה לקביעת “משמורת” בלעדית עליהם, בניגוד לנקוב בהסכם (תלה”מ 38700-01-17). עוד הגישה הנתבעת תובענה לפסיקת מזונות בסך 3,720 ₪ עבור הבן נ’ אשר מתגורר עמה באופן בלעדי מאז פרוץ הסכסוך המחודש (תלה”מ 38638-01-17)והנתק בינו לאב.

4. אם כן, הכרעה במחלוקות בין הצדדים, נשענת על שני אדנים :

האחד, הוא פרשנות ההסכם בה מקופלות הסכמות הצדדים, המצגים ההדדיים וכמובן ההסתמכות אותה יש לייחס לצדדים. מכאן יכול בית המשפט ללמוד מה נפקות התנגדותה של הנתבעת לקחת חלק בהוצאות החינוך של הקטין, כלום יש לה בסיס והאם הביאה לחסרון כיס לתובע. נוכל ללמוד עוד אם יש ממש בטענת הנתבעת לפיה התובע והוריו מתקשרים אל הקטינים “באופן אובססיבי” כלשונה והאם יש בכך להקים סעד לטובת הנתבעת.