תקציר פסק דין: תמ”ש 37349-02-19

1. המדובר בגלגול נוסף של אותה סוגיה אשר נדונה והוכרעה בבית משפט זה בפסק דין מיום 15.3.18 (ולהלן: “פסק הדין”) ובמרכזה משק חקלאי מס’ XXX במושב XXX(להלן: “המשק”). הזכויות במשק היו רשומות בספרי רשות מקרקעי ישראל על שם אביו המנוח של התובע. לאחר שהתאלמן האב בשנת 1972 מאם התובע נישא בשנית לנתבעת 3 (להלן: “הנתבעת”) ובספרי הסוכנות נרשם המשק על שם שניהם. ביום 12.12.08 נפטר האב המנוח ובצוואתו שקוימה ביום 30.6.13 ציווה את זכויותיו במשק לתובע שגר עמם במשק מיום היוולדו ובנה בו את ביתו. הנתבעת טענה למלוא הזכויות במשק לאחר פטירת האב המנוח מכח הוראות סעיף 20(ה)(1) להסכם המשולש הנוגעות להעברת הזכויות במשק במקרה של פטירה.

2. אין צורך לחזור על הרקע אשר פורט באריכות בפסק הדין ודי להפנות אליו. השאלה העובדתית שנדונה בפסק הדין הייתה האם התגבשה הסכמה פנים משפחתית בין התובע לבין המנוח והנתבעת, כאשר התובע לא מונה באופן פורמאלי כבן ממשיך. בפסק הדין נענתה שאלה זו בחיוב ובו נקבע כממצא עובדתי “לאחר שבחנתי את כל הראיות והעדויות שהונחו לפני השתכנעתי כי בין התובע מצד אחד לבין המנוח והנתבעת מצד שני אכן נכרת הסכם במסגרתו הוסכם על העברת הזכויות במשק לידי התובע לאחר אריכות ימיהם של המנוח והנתבעת ובתמורה התחייב התובע להישאר לגור במשק, לטפל ולעבוד בו וכן לסייע למנוח ולנתבעת”. נקבע בפסק הדין שהתובע מצדו קיים את התחייבויותיו כלפי המנוח והנתבעת בהתאם להסכמות ביניהם והסתמך על ההתחייבות כלפיו. אשר לתוקפה המשפטי של ההתחייבות כלפי התובע נקבע בסעיף 67 לפסק הדין: “אני קובעת כי התחייבות הצדדים, כפי שמשתקפת בצוואת המנוח, להעביר את הזכויות במשק לידי התובע לאחר אריכות ימיהם של המנוח והנתבעת היא שרירה תקפה ומחייבת. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לעשות את כל המועיל והדרוש לשם קיום ההתחייבות”.

3. על פסק הדין הגישה הנתבעת ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל בפסק דין מיום 2.10.18 (להלן: “פסק המחוזי”) ובו נקבע “די בכך שבכתב התביעה המתוקן אישר המשיב את קיומן של זכויות המערערת במחצית המשק, תוך שביקש לחייבה למכור לו מחצית זו, כדי לשלול את התוצאה שנפסקה בפסק הדין”. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי גם שבהעדר מסמך בכתב לא ניתן לראות את הנתבעת כמי שהעניקה לתובע התחייבות למתן מתנה לגבי זכויותיה במשק. הערעור התקבל ונקבע שהתביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת (ביום 13.4.16) – נדחית.

4. על פסק המחוזי הגיש התובע בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטה מיום 22.1.19 (ולהלן: “ההחלטה”) נקבע: “דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. העיקר הוא בכך: לפי קביעת בית המשפט לענייני משפחה, שבה לא התערב בית המשפט המחוזי ואף אין מקום להתערב בהליך זה, ההסכם בין המבקש למשיבה לא נועד לחול בחיי האחרונה, אלא הוסכם כי המבקש ירכוש זכויות מלאות בנחלה רק לאחר פטירתה. די בכך כדי לשלול את כל הסעדים שנכללו בכתב התביעה, שנבעו מנקודת הנחה שאם וככל שלמשיבה יש זכויות בנחלה – עליה להעבירן למבקש עוד בחייה. על כן בצדק קבע בית המשפט המחוזי שבית המשפט לענייני משפחה לא רשאי היה לחייב את המשיבה לפעול לקיום ההתחייבות עוד בחיי המשיבה.

אכן בהליכים קמא התעוררו שאלות משפטיות נוספות ונכבדות, שביחס לחלקן אף נפלה מחלוקת, למשל השאלה האם דובר בחוזה מתנה או ששולמה תמורה, והאם התמלאה דרישת הכתב, ככל שזו קיימת. בענייננו, כאמור, דיון זה הוא מעבר לנדרש, שכן כך או כך המבקש אינו זכאי לסעדים שאותם תבע מהמשיבה עוד בחייה בניגוד לסיכום שלפי קביעת ערכאות קמא נערך בין הצדדים. לכן סוגיית תוקפו של ההסכם, ויתר ההשלכות המשפטיות שלו ושל הכספים שהשקיע המבקש במשק, אינם רלוונטיים בנקודת הזמן הנוכחית, מה גם שבערכאות קמא לא לובן באופן מלא היחס בין ההסכם לבין זכויות הצדדים מול גורמים נוספים, כגון רשות מקרקעי ישראל. כך עולה גם מעמדת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה. בנסיבות אלה, ומכיוון שההכרעה בכך אינה נדרשת בנסיבות העניין, אין זה ראוי לקבוע בגדרי הבקשה למתן רשות ערעור את התוצאה המשפטית הנובעת מההסכמות בין הצדדים”.