הוא זכה לשמו (קיצור של Arts Décoratifs) בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (arts décoratifs et industriels modernes) שהתקיימה בפריז ב-1925, אף על פי שהסגנונות המגוונים המאפיינים אותו כבר הופיעו בפריז ובבריסל לפני מלחמת העולם הראשונה.

השימוש הראשון באמנויות דקורטיביות היה בצרפת בשנת 1858 ב-Bulletin de la Société française de photographie{{הערה|"M. Cunny présente une Note sur un procédé vitro-héliographique applicable aux arts décoratifs", Bulletin de la Société française de photographie, Société française de photographie. Éditeur: Société française de photographie (Paris), 1858, Bibliothèque nationale de France, département Sciences et techniques, 8-V-1012}}. בשנת 1868, השתמש העיתון "לה פיגארו" במונח חפצי אמנות דקורטיביים (objets d'art décoratifs) כדי לתאר חפצים לתפאורת במה, שנוצרו עבור תיאטרון סאל לה פלטייה{{הערה|"Enfin, dans les ateliers, on travaille à l'achèvement des objets d'art décoratifs, qui sont très nombreux", Le Figaro, Éditeur: Figaro (Paris), 1869-09-18, no. 260, Bibliothèque nationale de France}}{{הערה|L'Art décoratif à Limoges, La Voix de la province : Revue littéraire, artistique, agricole et commerciale, 1862, (1862/04/01 (N1)-1863/01/01 (N12)), Bibliothèque francophone multimédia de Limoges, 2013-220524, Bibliothèque nationale de France}}. בשנת 1875, מעצבי רהיטים, מעצבי טקסטיל, תכשיטנים, אמני זכוכית ובעלי מלאכה אחרים קיבלו רשמית מעמד של אמנים על ידי ממשלת צרפת. בתגובה, "בית הספר המלכותי החופשי לעיצוב" (École royale gratuite de dessin), שנוסד בשנת 1766 תחת המלך לואי ה-16 כדי להכשיר אמנים ואומנים במלאכות הקשורות לאמנויות היפות, שונה לשם "בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות" (École nationale des arts décoratifs). הוא קיבל את שמו הנוכחי, "בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות", בשנת 1927.

בתערוכה של 1925, האדריכל לה קורבוזיה כתב סדרת מאמרים על התערוכה עבור המגזין שלו L'Esprit Nouveau, תחת הכותרת "1925 EXPO. ARTS. DECO.", אשר שולבו לספר, "אמנות דקורטיבית של היום" (L'art décoratif d'aujourd'hui). הספר תקף נמרצות את העודף בחפצים צבעוניים ומפוארים בתערוכה, ועל הרעיון שלחפצים מעשיים כמו רהיטים אין עיטור כלל; המסקנה שלו הייתה ש"לקישוט המודרני אין עיטור".

בפועל, המונח אר דקו לא הופיע בדפוס עד 1966. התערוכה המודרנית הראשונה בנושא, שנערכה על ידי המוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז, "Les Annees 25: Art déco, Bauhaus, Stijl, Esprit Nouveau", כיסתה את מגוון הסגנונות העיקריים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במאמר של הילרי גלסון משנת 1966 ב"טיימס" (לונדון, 12 בנובמבר), שימש המונח כדי לתאר את הסגנונות השונים בתערוכה{{הערה|Raizman, David; Gorman, Carma (2009). Objects, Audiences, and Literatures: Alternative Narratives in the History of Design. Cambridge Scholars Publishing. p. 131. .}}{{הערה|Poulin, Richard (2012). Graphic Design and Architecture, A 20th Century History: A Guide to Type, Image, Symbol, and Visual Storytelling in the Modern World. Rockport Publishers. p. 85. .}}.

אר דקו צבר מוניטין כתווית סגנונית יישומית ב-1968 כאשר ההיסטוריון בוויס הילייר פרסם את הספר האקדמי העיקרי הראשון על הסגנון, אר דקו של שנות ה-20 וה-30 (Art Deco of the 20s and 30s). הוא ציין שהמונח כבר נמצא בשימוש על ידי סוחרי אמנות, וציטט כדוגמאות את המאמר ב"טיימס" (2 בנובמבר 1966) ומאמר בשם Les Arts Déco במגזין Elle (נובמבר 1967). ב-1971 הוא ארגן תערוכה במכון מיניאפוליס לאמנויות, עליה הוא מפרט בספרו "עולם האר דקו".}}.}}.

הופעתו של האר דקו הייתה קשורה קשר הדוק לעליית מעמדם של האמנים הדקורטיביים, שעד סוף המאה ה-19 נחשבו פשוט כאמנים. המונח "אמנויות דקורטיביות" הומצא בשנת 1875, והעניק למעצבי רהיטים, טקסטיל וקישוטים אחרים מעמד רשמי. אגודת האמנים הדקורטיביים נוסדה בשנת 1901, והאמנים הדקורטיביים קיבלו את אותן זכויות יוצרים כמו ציירים ופסלים. תנועה דומה התפתחה גם באיטליה. התערוכה הבינלאומית הראשונה, שהוקדשה כולה לאמנויות דקורטיביות, Esposizione Internazionale d'Arte Decorativa Moderna, נערכה בטורינו ב-1902. מספר מגזינים חדשים, המוקדשים לאמנויות דקורטיביות, נוסדו בפריז, כולל ה-Arts et Décoration וה-L'Art décoratif moderne. חלקי אומנויות דקורטיביים הוכנסו לתערוכות השנתיות של Sociéte des artistes français, ומאוחר יותר לסלון הסתיו. גם הלאומיות הצרפתית שיחקה תפקיד בהתעוררות האמנויות הדקורטיביות, שכן מעצבים צרפתים חשו מאותגרים על ידי היצוא הגובר של ריהוט גרמני זול יותר. בשנת 1911, הציעה אגודת האמנים הדקורטיביים את קיומה של תערוכה בינלאומית חדשה וגדולה לאמנויות דקורטיביות שתתקיים בשנת 1912. לא יורשו בה הצגת סגנונות ישנים, רק יצירות מודרניות. התערוכה לא התקיימה עד ל-1914, ולאחר מכן, בגלל המלחמה, נדחתה עד לשנת 1925. כאשר נפתחה נקראה בשם כל משפחת הסגנונות המכונים "דקו".

Jacques-émile ruhlmann, poltrona 'oreille cassée', parigi 1914, 01.JPG|כורסה מאת אמיל-ז'אק רולמן (1914) (מוזיאון ד'אורסיי)

‘Lady with Panther’ by George Barbier for Cartier, 1914.jpg|הגברת עם הפנתר מאת ג'ורג' ברבייר עבור לואי קרטייה, 1914. כרטיס תצוגה שהוזמן על ידי קרטייה מציג אישה בשמלה של פול פוירט (1914)

Art Deco table, chairs, carpet.jpg|שולחן וכיסאות מאת מוריס דופרן ושטיח מאת פול פולוט בתערוכת 1912

גם לחנויות כלבו ומעצבי אופנה פריזאים היה חלק חשוב בעליית האר דקו. עסקים בולטים כמו חברת כלי הכסף כריסטופל, מעצב הזכוכית רנה לליק והתכשיטנים לואיס קרטייה ובושרון החלו לעצב מוצרים בסגנונות מודרניים יותר{{הערה|https://books.google.fr/books?id=yslUAAAAMAAJ&q=Art+Deco.+Louis+Vuitton,+Christofle,+René+Lalique,+Louis+Cartier,+Boucheron&dq=Art+Deco.+Louis+Vuitton,+Christofle,+René+Lalique,+Louis+Cartier,+Boucheron&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwiRiYmw_pToAhXmyYUKHR4fAwYQ6AEIKTAA Metropolitan Review, Volume 2, Metropolitan Press Publications, 1989, p. 8}}{{הערה|שם=Campbell1|Campbell, Gordon, The Grove Encyclopedia of Decorative Arts, Oxford University Press, USA, 9 Nov 2006, pp. 42 (Vera), 43 (Cartier), 243 (Christofle), 15, 515, 527 (Lalique), 13, 134 (Boucheron), ]}}. החל משנת 1900, בתי הכלבו גייסו אמנים דקורטיביים לעבודה בסטודיו לעיצוב שלהם. החל משנת 1912, הופקדה מלאכת עיצוב סלון הסתיו בידי חנות הכלבו פרינטמפס{{הערה|"Salon d'Automne 2012, exhibition catalogue" (PDF). Archived from the original (PDF) on 1 February 2018. Retrieved 10 October 2016.}}{{הערה|שם=Campbell2|Campbell, Gordon, The Grove Encyclopedia of Decorative Arts, Oxford University Press, USA, 9 Nov 2006, pp. 42-43 }}, ובאותה שנה הקים בית מלאכה משלו, שנקרא פרימוורה. עד 1920 העסיק בית המלאכה פרימוורה יותר מ-300 אמנים, שסגנונותיהם נעו בין גרסאות מעודכנות של רהיטי לואי ה-14, לואי ה-16, ובמיוחד של רהיטי לואי פיליפ הראשון מתוצרת לואי סו ובית המלאכה פרימוורה, ועד לצורות מודרניות יותר מבית המלאכה של הלובר. מעצבים אחרים, ביניהם אמיל-ז'אק רולמן ופול פולוט, סירבו להשתמש בייצור המוני, והתעקשו שכל פריט ייעשה באופן יחידני. סגנון האר דקו המוקדם כלל חומרים יוקרתיים ואקזוטיים כמו הובנה, שנהב ומשי, צבעים עזים מאוד ומוטיבים מסוגננים, במיוחד סלסלות וזרי פרחים מכל הצבעים, שהעניקו מראה מודרני לאותה תקופה.

לאדריכלי הזצסיון הווינאי (שנוסד ב-1897), במיוחד יוזף הופמן, הייתה השפעה ניכרת על האר דקו. בית סטוקלט שלו, בבריסל (1905–1911), היה אב טיפוס של סגנון האר דקו, הכולל נפחים גאומטריים, סימטריה, קווים ישרים, בטון מכוסה לוחות שיש, עיטורים מפוסלים עדינים ופנים מפואר, כולל עיטורי כותרת מפסיפס מאת גוסטב קלימט. הופמן ייסד גם הסדנה הוינאית, אגודה של אומנים ומעצבי פנים שפעלה בשנים 1903–1932 וקידמה את הסגנון החדש. הסדנה הוינאית הייתה למודל עבור חברת האומנויות הצרפתית (Compagnie des arts français), שנוצרה ב-1919, והפגישה את אנדרה מארה ולואי סו, מעצבי האר דקו הצרפתיים המובילים הראשונים.

קובץ:Bruxelles - Palais Stoclet (6).jpg|פרט חזית העשויה מבטון מזוין ומצופה לוחות שיש

קובץ:20120923 Brussels PalaisStoclet Hoffmann DSC06725 PtrQs.jpg|בית סטוקלט, בריסל, בלגיה, מאת יוזף הופמן (1905–1911)

חומרים וטכנולוגיות חדשות, במיוחד בטון מזוין, היו המפתח לפיתוח והופעתו של אר דקו. בית הבטון הראשון נבנה בשנת 1853 בפרברי פריז על ידי פרנסואה קויגנה (François Coignet). בשנת 1877 הציג ג'וזף מונייר (Joseph Monier) את הרעיון של חיזוק הבטון עם סידור מוטות ברזל בצורת רשת. ב-1893 בנה אוגוסט פרה את מוסך הבטון הראשון בפריז, אחר כך בניין דירות, בית, ואז, ב-1913, את תיאטרון השאנז אליזה. התיאטרון הוקע על ידי מבקר אחד בתיאורו כ"צפלין של שדרת מונטן", השפעה גרמנית לכאורה, שהועתקה מהזצסיון הווינאי. לאחר מכן, רוב מבני האר דקו תוכננו ונבנו מבטון מזוין, מה שנתן חופש צורה גדול יותר מבעבר בזכות היכולת לצמצם את מספר וגודל העמודים בבניין. פרה היה גם חלוץ בחיפוי הבטון באריחי קרמיקה, הן להגנה והן לקישוט. האדריכל לה קורבוזיה למד לראשונה את השימושים של בטון מזוין בעבודה כשרטט בסטודיו של פרה.

טכנולוגיות חדשות נוספות שהיו חשובות להתפתחות האר דקו היו ביישום שיטות חדשות לייצור זכוכית וזיגוג, שהיו זולות יותר ואיפשרו ליצור חלונות גדולים וחזקים יותר, לייצור המוני של אלומיניום, ששימש לבניין ולמסגרות לחלונות ובהמשך, לרהיטים קלים שעוצבו על ידי קורבוזיה, וורן מקארתור (Warren McArthur) ואחרים.

Plafond du Théâtre des Champs-Élysées à Paris.JPG|כיפת התיאטרון, עם עיצוב ורדים בסגנון אר דקו מאת מוריס דני.

Theatre Champs Elysees 35.jpg|פנים התיאטרון דה שאנז אליזה, עם התבליטים מאת אנטואן בורדל מעל הבמה.

"La Danse", bas-relief d'Antoine Bourdelle (Théâtre des Champs Elysées, Paris).jpg|תבליט "הריקוד" על חזית התיאטרון דה שאנז אליזה (1912), אנטואן בורדל.

Théâtre des Champs-Élysées DSC09330.jpg|תיאטרון שאנז אליזה בכנונו של אוגיסט פרה, שדרת מונטן 15, פריז (1910–1913). בטון מזוין נתן לאדריכלים את היכולת ליצור צורות חדשות וחללים גדולים יותר.

ממוזער|300px|אנטואן בורדל, 1910–1912, תבליט של אפולו והגותו מוקפים ב-9 המוזות בתיאטרון השאנז אליזה. עבודה זו מייצגת את אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר למה שנודע בשם פיסול אר דקו

תיאטרון שאנז אליזה (1910–1913), שתוכנן בידי אוגוסט פרה, היה בניין האר דקו הראשון שהושלם בפריז. בעבר, בטון מזוין שימש רק עבור בניית מבני תעשייה ובנייני דירות, פרה תכנן את בניין הדירות המודרני הראשון מבטון מזוין בפריז ברחוב בנג'מין פרנקלין בשנים 1903–1904. אנרי סובג', אדריכל חשוב נוסף שתכנן בסגנון אר דקו, הקים בניין מגורים נוסף ב-1904 ברחוב 7 Rue de Trétaigne בעיר. מ-1908 עד 1910, עבד לה קורבוזיה בן ה-21 כשרטט במשרדו של פרה ולמד את הטכניקות של תכנון ובנייה בבטון. לבניין של פרה היו צורה מלבנית נקייה, עיטור גאומטרי וקווים ישרים, סימני ההיכר העתידיים של אר דקו. גם העיצוב של התיאטרון היה מהפכני; החזית עוטרה בתבליטים גבוהים של אנטואן בורדל, תכנון הכיפה של מוריס דני, ציורים מאת אדואר וויארד, ווילון אר דקו מאת קר-גזבייה רוסל. התיאטרון התפרסם כמקום הופעתן של ההצגות הראשונות של בלט רוס. פרה וסובג' הפכו לאדריכלי האר דקו המובילים בפריז בשנות ה-20.

Display at Salon D'Automne (1913).jpg|תצוגה של ריהוט אר דקו מוקדם מאת ה-Atelier français בסלון הסתיו משנת 1913 ממגזין "Art et Décoration"

Art Deco Armchair.jpg|כורסת אר דקו שיוצרה עבור אספן האמנות ז'אק דוסט (Jacques Doucet ,1912–1913)

Scheherazade (Rimsky-Korsakov) 02 by L. Bakst 2.jpg|עיצוב תפאורה לשחרזאדה (1910) מאת ליאון באקסט.

עם לידתו בין 1910 ל-1914, האר דקו היה מאופיין ב"פיצוץ של צבעים", שהציג גוונים בהירים ולעיתים קרובות בצבעים מתנגשים שלא תמיד מתאימים להופיע זה לצד זה, בעיצובי פרחים, שהוצגו בריפוד רהיטים, שטיחים, מסכים, טפטים ובדים. יצירות צבעוניות רבות, כולל כיסאות ושולחן מאת מוריס דופרן ושטיח גובלין בהיר מאת פול פולו הוצגו ב-Salon des artistes décorateurs ב-1912. בשנים 1912–1913 הכין המעצב אדריאן קרבוסקי (Adrien Karbowsky) כיסא פרחוני בעיצוב תוכי עבור בקתת הציד של אספן האמנות ז'אק דוסט. מעצבי הרהיטים לואי סו ואנדרה מארה הופיעו לראשונה בתערוכת 1912, תחת השם Atelier français, בשילוב בדים צבעוניים עם חומרים אקזוטיים ויקרים, כולל הובנה ושנהב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפכו לאחת מחברות עיצוב הפנים הצרפתיות הבולטות ביותר, שייצרו את הרהיטים לסלונים ותאי הנוסעים של המעמד העליון באוניות הטרנס-אטלנטיות הצרפתיות.

הצבעים העזים של האר דקו הגיעו ממקורות רבים, כולל עיצובי התפאורה האקזוטיים של ליאון באקסט לבלט רוס, שעוררו סנסציה בפריז לפני מלחמת העולם הראשונה. חלק מהצבעים נלקחו בהשראת תנועת הפוביזם המוקדמת יותר שהוביל אנרי מאטיס; אחרים על ידי האורפיזם של ציירים כמו סוניה דלונה{{הערה|שם=Arwas2|Arwas, Victor; Russell, Frank (1980). Art Deco. New York: Harry N. Abrams. Inc. pp. 21, 52, 85, 171–184, 197–198. .}}; אחרים על ידי תנועת הנאבי, ובעבודתו של הצייר הסימבוליסטי אודילון רדון, שעיצב קמינים וחפצי נוי אחרים. צבעים בהירים היו מאפיין בעבודתו של מעצב האופנה פול פוירט (Paul Poiret), שעבודתו השפיעה בהמשך הן על אופנת האר דקו והן על עיצוב הפנים{{הערה|שם=Duncan1|Duncan, Alastair (1988). The Encyclopedia of art deco, An Illustrative Guide to a Decorative Style from 1920 to 1939. New York: E. P. Dutton. pp. 46–47, 71, 73, 76, 82, 130.}}.

Jacques Doucet's hôtel particulier stairs, 33 rue Saint-James, Neuilly-sur-Seine, 1929 photograph by Pierre Legrain.jpg|גרם מדרגות בHôtel particulier של מעצב האופנה ואספן האמנות ז'אק דוסט (Jacques Doucet ,1927). עיצוב על ידי ג׳וסף צ׳אקי (Joseph Csaky). לצורות הגאומטריות של הקוביזם הייתה השפעה חשובה על האר דקו.

La Maison Cubiste, Le Salon Bourgeois, Salon d'Automne, 1912, Paris.jpg|היצירה Le Salon Bourgeois, שעוצבה על ידי אנדרה מארה בתוך הבית הקוביסטי, בחלק לאמנויות דקורטיביות של סלון הסתיו, 1912, פריז. Femme à l'Éventail של ז'אן מצינגר על הקיר השמאלי.

Raymond Duchamp-Villon, 1912, La Maison Cubiste (Cubist House) at the Salon d'Automne, 1912, detail of the entrance. Photograph by Duchamp-Villon.jpg|פירוט הכניסה לבית הקוביסטי מאת ריימונד דושאן-ויון, כפי שהוצג בסלון הסתיו של 1912.

Raymond Duchamp-Villon, 1912, Projet d'hôtel, Maquette de la façade de la Maison Cubiste, published in Les Peintres Cubistes, 1913.jpg|עיצוב לחזית של הבית הקוביסטי (La Maison Cubiste) מאת ריימונד דושאן-ויון (1912).

תנועת האומנות המכונה קוביזם הופיעה בצרפת בין 1907 ל-1912, והשפיעה על התפתחות האר דקו. בספרו "Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the Decorative Arts of the Decorative Art of the 1920 and 1930s" כתב אלסטייר דושאן (Alastair Duncan) ש"הקוביזם, בצורה ממזרית מסוימת, הפך ללינגואה פרנקה של האמנים הדקורטיביים באותה תקופה".}}. הקוביסטים, בעצמם תחת השפעתו של פול סזאן, התעניינו בפישוט הצורות ליסודות הגאומטריים שלהן: הגליל, הכדור, החרוט{{הערה|Loran, Erle (1963). Cézanne's Composition: Analysis of His Form, with Diagrams and Photographs of His Motifs. University of California Press. p. 9. .}}.

בשנת 1912 הציגו אמני "סקציית ד'אור" (המוכרת גם בשם קבוצת פוטו) יצירות נגישות לקהל הרחב, שהושפעו במידה ניכרת מהקוביזם האנליטי של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. אוצר המילים של שפת הקוביזם משך אליו גם מעצבי אופנה, מעצבי רהיטים ומעצבי פנים.

כתביו של אנדרה ורה מ-1912, "סגנון לה נובו", שפורסמו בכתב העת L'Art décoratif, ביטאו את דחיית צורות האר נובו (אסימטריות, צבעוניות, רב-גוניות וציוריות) וקראו לפשטות מרצון, סימטריה גלויה, סדר והרמוניה. עקרונות שהפכו בסופו של דבר לנפוצים באר דקו, אם כי סגנון האר דקו היה לעיתים קרובות צבעוני ביותר ולעיתים קרובות מורכב.

בחלק לאמנות הדקורטיבית של תערוכת סלון הסתיו משנת 1912, הוצג מיצג אדריכלי הידוע בשם "הבית הקוביסטי" (La Maison Cubiste){{הערה|Eve Blau, Nancy J. Troy, "The Maison Cubiste and the meaning of modernism in pre-1914 France", in Architecture and Cubism, Montreal, Cambridge, MA, London: MIT Press−Centre Canadien d'Architecture, 1998, pp. 17–40, }}}}. החזית עוצבה על ידי ריימונד דושאן-ויון. עיצוב הבית היה של אנדרה מארה{{הערה|Green, Christopher (2000). "Chapter 8, Modern Spaces; Modern Objects; Modern People". Art in France, 1900–1940. Yale University Press. p. 161. .}}. "הבית הקוביסטי" היה מיצג מרוהט עם חזית, גרם מדרגות, מעקות ברזל יצוק, חדר שינה, סלון - סלון בורז'ואה (Salon Bourgeois), שבו נתלו ציורים של אלבר גלז, ז'אן מצינגר, מארי לורנסן, מרסל דושאן, פרנאן לז'ה ורוג'ר דה לה פרסניי{{הערה|Ben Davis, '"Cubism" at the Met: Modern Art That Looks Tragically Antique', Exhibition: "Cubism: The Leonard A. Lauder Collection", Metropolitan Museum of Art, ArtNet News, 6 November 2014]}}. אלפי ממבקרי התערוכה עברו דרך הדגם שהוצב בקנה מידה מלא.

חזית הבית, שתוכננה על ידי ריימונד דושאן-ויון, לא הייתה קיצונית במיוחד למראה בסטנדרטים מודרניים; הגמלון והמשקופים היו אמנם בעלי צורות פריזמטיות, אך חוץ מזה, דמתה צורת החזית לבית הממוצע של אותה התקופה. בשני החדרים עיצב מארה את הטפט, שהציג ורדים מסוגננים ודפוסי פרחים, לצד ריפודים, רהיטים ושטיחים, כולם עם מוטיבים ראוותניים וצבעוניים. זו הייתה אתנחתא ברורה ושינוי מהעיצוב המסורתי. המבקר אמיל סדיין תיאר את עבודתו של מארה בכתב העת Art et Décoration בתיאורו: "הוא לא מביך את עצמו בפשטות, כי הוא מכפיל פרחים בכל מקום שאפשר לשים אותם. ההשפעה שהוא מחפש היא כמובן של ציוריות ועליזות. הוא משיג את זה". את האלמנט הקוביסטי סיפקו הציורים. המיצג הותקף על ידי כמה מבקרים כרדיקלי ביותר, מה שתרם להצלחתו. מיצג אדריכלי זה הוצג לאחר מכן בתערוכת הארמורי של 1913, ניו יורק, שיקגו ובוסטון{{הערה|Detail of Duchamp-Villon's Façade architecturale, catalog number 609, unidentified photographer, 1913. Walt Kuhn, Kuhn family papers, and Armory Show records, 1859–1984, bulk 1900–1949. Archives of American Art, Smithsonian Institution}}{{הערה|"Catalogue of international exhibition of modern art: at the Armory of the Sixty-ninth Infantry, 1913, Duchamp-Villon, Raymond, Facade Architectural}}. הודות לתערוכה בעיקר, המונח "קוביסט" החל להיות מיושם על כל דבר מודרני, החל מתספורות נשים, ביגוד וכלה במופעי תיאטרון".

ההשפעה הקוביסטית נמשכה לתוך האר דקו, אפילו שהאר דקו המשיך להסתעף לכיוונים רבים אחרים. בשנת 1927 הקוביסטים ג׳וסף צ׳אקי, ז'אק ליפשיץ, לואי מרקוזיס, אנרי לורנס, הפסל גוסטבה מיקלוס ואחרים שיתפו פעולה בעיצוב ועיטור בית סטודיו, ברחוב סן-ג'יימס, ניי-סיר-סן, שתוכנן על ידי האדריכל פול רואו ובבעלותו של מעצב האופנה הצרפתי ז'אק דוסט - אספן של אמנות פוסט-אימפרסיוניסטית מאת אנרי מאטיס וציורים קוביסטים (כולל העלמות מאביניון, אותו קנה ישירות מהסטודיו של פיקאסו). לורנס עיצב את המזרקה, צ׳אקי עיצב את גרם המדרגות של דוסט. Retrieved 18 December 2012.}}, ליפשיץ ייצר את מדף האח, ומרקוסיס יצר שטיח קוביסטי{{הערה|Aestheticus Rex (14 April 2011). "Jacques Doucet's Studio St. James at Neuilly-sur-Seine". Aestheticusrex.blogspot.com.es. Retrieved 18 December 2012.}}. Retrieved 18 December 2012.}}. Retrieved 18 December 2012.}}.

מלבד האמנים הקוביסטים, דוסט הביא מעצבי פנים נוספים מסגנון האר דקו שיעזרו בעיצוב הבית, כולל פייר לגראן, שהיה אחראי על ארגון מלאכת העיטור, ופול איריב, מרסל קורד, אנדרה גרול, איילין גריי ורוז אדלר שיספקו רהיטים. העיצוב כלל יצירות מסיביות עשויות הובנה מקאסר בהשראת אמנות אפריקאית, ורהיטים מכוסים בעור מרוקאי, עור תנין ועור נחש, ודוגמאות שנלקחו מעיצובים אפריקאיים.

"הגאומטריה המשורטטת של הקוביזם הפכה למטבע בתחום בשנות ה-20 של המאה ה-20. התפתחות האר דקו מהגאומטריה הסלקטיבית של הקוביזם הוביל למגוון רחב יותר של צורות, נשא את הקוביזם כטקסונומיה ציורית לקהל רחב הרבה יותר ולמשיכה רחבה יותר." - ריצ'רד הריסון מרטין, מוזיאון מטרופוליטן לאמנות{{הערה|Richard Harrison Martin, Cubism and Fashion, Metropolitan Museum of Art (New York, N.Y.), 1998, p. 99, }}.

George Barbier (1882-1932), Vaslav Nijinsky (1890-1950), 1913 1.jpg|לאקזוטיקה של בלט רוס הייתה השפעה חזקה על האר דקו המוקדם. רישום של הרקדן ואצלב ניז'ינסקי מאת אמן האופנה הפריזאי ז'ורז' ברבייה (1913).

Paquin3.jpg|איור מאת ז'ורז' ברבייה של שמלה מאת ז'אן פקין (1914). עיצובים פרחוניים מסוגננים וצבעים בהירים היו תכונה של אר דקו המוקדם.

450 Sutter St. lobby lights 2.JPG|הלובי של 450 Sutter Street, סן פרנסיסקו, קליפורניה, מאת טימותי ל. פלוגר (1929), בהשראת אמנות המאיה העתיקה.

Rockefeller Center MAM.JPG|פרומתאוס הברונזה המוזהב במרכז רוקפלר, ניו יורק, מאת פול מנשיפ (1934), אר דקו מסוגנן של פיסול קלאסי מעודכן (1936).

Art Deco vase Emile Lenoble.jpg|אגרטל קרמיקה בהשראת מוטיבים של פיסול עץ מגולף אפריקאי מסורתי, מאת אמיל לנובל (1937), המוזיאון לאמנויות דקורטיביות, פריז.

אר דקו לא היה סגנון יחיד, אלא אוסף של סגנונות שונים ולפעמים סותרים ומנוגדים. באדריכלות, האר דקו היה היורש והתגובה נגד האר נובו, סגנון ששגשג באירופה בין השנים 1895 ל-1900, וגם החליף בהדרגה את אדריכלות האמנויות היפות ואדריכלות נאו-קלאסית, שהיו דומיננטיות באדריכלות האירופית והאמריקאית. בשנת 1905 כתב ופרסם אז׳ן גראסט את Method of Ornamental Composition, Rectilinear Elements{{הערה|Grasset, Eugène (1905). "Méthode de composition ornementale, Éléments rectilignes" (in French). Librarie Centrale des Beaux-Arts, Paris. Retrieved 18 December 2012 – via Gallica.}}, שבה הוא חקר באופן שיטתי את ההיבטים הדקורטיביים (הנוי) של אלמנטים גאומטריים, צורות, מוטיבים והווריאציות שלהם, בניגוד (וכיציאה מ) סגנון האר נובו הגלי של הקטור גימאר, שהיה כל כך פופולרי בפריז כמה שנים קודם לכן. גראסט הדגיש את העיקרון שצורות גאומטריות פשוטות שונות כמו משולשים ומרובעים הם הבסיס לכל סידורי הקומפוזיציה. בנייני הבטון המזוין של אוגוסט פרה והנרי סאווג', ובמיוחד תיאטרון שאנז אליזה, הציעו צורה חדשה של בנייה וקישוט שהועתקה ברחבי העולם.

בעיטור, סגנונות רבים ושונים הושאלו ונעשה בהם שימוש באר דקו. הם כללו אמנות פרה-מודרנית מרחבי העולם הניתנת לצפייה במוזיאון הלובר, מוזיאון האדם ובמוזיאון הלאומי לאמנויות אפריקה ואוקיאניה. באותה תקופה הייתה גם התעניינות פופולרית בקרב הציבור בארכאולוגיה עקב החפירות בפומפיי, טרויה וקברו של פרעה בשושלת ה-18, תות ענח' אמון. אמנים ומעצבים שילבו מוטיבים ממצרים העתיקה, אפריקה, מסופוטמיה, יוון העתיקה, רומא העתיקה, אסיה, מסו-אמריקה ואוקיאניה עם אלמנטים של עידן המכונה.}}{{הערה|"Art Deco Study Guide". Victoria and Albert Museum. Archived from the original on 25 October 2008. Retrieved 1 November 2008.}}{{הערה|Juster, Randy. "Introduction to Art Deco". decopix.com. Archived from the original on 29 October 2008. Retrieved 7 November 2008.}}.

סגנונות אחרים שהושאלו כללו קונסטרוקטיביזם רוסי ופוטוריזם איטלקי, כמו גם אורפיזם, פונקציונליזם ומודרניזם באופן כללי{{הערה|Jirousek, Charlotte (1995). "Art, Design and Visual Thinking". Archived from the original on 2 December 2008. Retrieved 7 November 2008.}}. אר דקו השתמש גם בצבעים ובעיצובים המתנגשים של פאוביזם, בעיקר בעבודתם של אנרי מאטיס ואנדרה דרן, שימש השראה לעיצובים של טקסטיל אר דקו, טפטים וקרמיקה מצוירת. הוא ביטא רעיונות מאוצר המילים של אופנת העל של התקופה, שהציגה עיצובים גאומטריים, שברונים, זיגזגים וזרי פרחים מסוגננים. הוא הושפע מתגליות באגיפטולוגיה, ועניין גובר במזרח ובאמנות אפריקאית. משנת 1925 ואילך, השתמשו בו לעיתים קרובות מתשוקה למכונות חדשות, כגון ספינות אוויר, מכוניות ואוניות אוקייניות, ועד 1930 השפעת האר דקו התפתחה לזרם הנקרא סטרים ליין.

The boudoir of fashion designer Jeanne Lanvin, now in the Museum of Decorative Arts in Paris.png|הבודואר של מעצבת האופנה ז'אן לנוון (1922–1925) במוזיאון לאמנויות דקורטיביות, פריז, צרפת.

Bath of Jeanne Lanvin, of Sienna marble, with decoration of carved stucco and bronze, now in the Museum of Decorative Arts in Paris.jpg|אמבטיה של ז'אן לנוון, משיש סיינה, עם עיטור של טיח מגולף וברונזה (1922–1925)

Alavoine, Weil-Worgelt Study, ca. 1928-1930..jpg|גרסת אר דקו של חברת העיצוב הפריזאית Alavoine, במוזיאון ברוקלין, ניו יורק (1928–1930).

Le salon de verre, designed by Paul Ruaud, furniture by Eileen Gray, for Madame Mathieu-Levy (boutique J. Suzanne Talbot), Paris, 1922.jpg|סלון הזכוכית שעוצב על ידי פול רואו עם ריהוט מאת איילין גריי, עבור מאדאם מתיו-לוי (הכובענית של הבוטיק J. Suzanne Talbot), 9, rue de Lota, פריז, 1922 (פורסם ב-27 במאי 1933 במגזין L'Illustration).

אר דקו היה מזוהה בתחילת דרכו עם יוקרה ומודרניות כאחד. הוא שילב חומרים יקרים מאוד ואומנות מעולה שהוכנסה לצורות מודרניות. שום פרט או חומר לא היו זולים באר דקו: רהיטים כללו שיבוצי שנהב וכסף, ותכשיטי אר דקו שילבו יהלומים עם פלטינה, ירקן, אלמוגים וחומרים יקרים אחרים. הסגנון שימש לקישוט הסלונים מהשורה הראשונה של אוניות קו אוקייניות, רכבות דלוקס וגורדי שחקים. הוא שימש כדי לקשט את "ארמונות הקולנוע" (Movie palace) הגדולים של סוף שנות ה-20 וה-30 ברחבי העולם. מאוחר יותר, לאחר השפל הגדול, הסגנון השתנה, התפכח ונהיה זול יותר.

דוגמה טובה לסגנון היוקרתי של אר דקו הוא הבודואר בביתה של מעצבת האופנה ז'אן לנוון, בעיצובו של ארמאנד-אלבר ראטו (1882–1938), שנעשה בין 1922 ל-1925. הוא היה ממוקם בביתה ב-16 rue Barbet de Jouy, בפריז, שנהרס ב-1965. החדר שוחזר במוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז. הקירות מכוסים בדפנות יצוקות מתחת לתבליטים מפוסלים בטיח. הגומחה ממוסגרת בעמודי שיש על בסיסים ומיסד מעץ מפוסל. הרצפה משיש לבן ושחור, ובארונות מוצגים חפצי נוי על רקע משי כחול. בחדר האמבטיה שלה היו אמבט ומעמד כביסה עשויים משיש סיינה, עם קיר של טיח מגולף ואביזרים מברונזה.

עד 1928 הסגנון הפך נוח יותר, עם כיסאות מועדון עמוקים מעור. הגרסה שעוצבה על ידי חברת Alavoine בפריז עבור איש עסקים אמריקאי בשנים 1928–1930, נמצא כעת במוזיאון ברוקלין. בשנת 1932 עיצב המעצב פול רואו את סלון הזכוכית עבור סוזן טלבוט.

עד שנות ה-30, הסגנון היה מפושט במקצת, אבל הוא עדיין היה אקסטרווגנטי. היא כללה כורסת סרפנטין ושתי כורסאות צינורות מאת איילין גריי, רצפה של לוחות זכוכית כסופה מחצלת, פאנל של דוגמאות מופשטות בלכה כסף ושחור, ומבחר של עורות בעלי חיים.

Postcard of Exposition des Art Decoratifs et Industriels Modernes.jpg|גלויה של התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות בפריז, צרפת (1925).

Paris-FR-75-Expo 1925 Arts décoratifs-entrée Place de la Concorde.jpg|כניסה לתערוכת 1925 מכיכר הקונקורד מאת פייר פטו.

Paris 1925 59878912.jpg|ביתן פולני (1925)

Paris-FR-75-Expo 1925 Arts décoratifs-pavillon des Galeries Lafayette.jpg|ביתן של חנות הכלבו גאלרי לאפייט בתערוכה של 1925.

Salon of the Hotel du Collectionneur (1925).jpg|סלון של Hôtel du Collectionneur מהתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות משנת 1925, מרוהט על ידי אמיל-ז'אק רולמן, ציור מאת ז'אן דופאס, עיצוב על ידי פייר פטו.

האירוע שסימן את שיא הסגנון והעניק לו את שמו היה התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות, שהתקיימה בפריז מאפריל ועד אוקטובר של שנת 1925. התערוכה קיבלה תמיכה ומימון רשמי של ממשלת צרפת, והתקיימה על שטח של 55 דונם בפריז, הנמשך ממוזיאון הגרנד פלה על הגדה הימנית להאינווליד בגדה השמאלית, ולאורך גדות נהר הסיין. מוזיאון הגרנד פלה, האולם הגדול בעיר, התמלא בתערוכות של אמנות דקורטיבית מהמדינות המשתתפות. היו בה כ-15,000 מציגים מעשרים מדינות שונות, כולל אוסטריה, בלגיה, צ'כוסלובקיה, דנמרק, בריטניה, איטליה, יפן, הולנד, פולין, ספרד, שוודיה וברית המועצות החדשה. גרמניה לא הוזמנה בגלל מתיחות לאחר המלחמה; ארצות הברית, שלא הבינה את מטרת התערוכה, סירבה להשתתף. האירוע זכה לביקור של שישה עשר מיליון איש במהלך שבעת החודשים שהתקיים. כללי התערוכה דרשו שכל העבודות יהיו מודרניות; סגנונות היסטוריים לא הורשו לתצוגה. המטרה העיקרית של התערוכה הייתה לקדם את היצרנים הצרפתיים של רהיטי יוקרה, פורצלן, זכוכית, עבודות מתכת, טקסטיל ומוצרי נוי אחרים. כדי להמשיך ולקדם את המוצרים, לכל חנויות הכלבו הגדולות בפריז ולמעצבים הגדולים היו ביתנים משלהם בתערוכה. לתערוכה הייתה מטרה משנית בקידום מוצרים ממושבות צרפתיות באפריקה ובאסיה, כולל שנהב ועצים אקזוטיים.

Hôtel du Collectionneur היה אטרקציה פופולרית בתערוכה; הוא הציג את עיצובי הרהיטים החדשים של אמיל-ז'אק רולמן, כמו גם בדי אר דקו, שטיחים וציורים של ז'אן דופאס. עיצוב הפנים עקב אחר אותם עקרונות של סימטריה וצורות גאומטריות, שהבדילו אותו מהאר נובו, וצבעים עזים, אומנות משובחת חומרים נדירים ויקרים, שהבדילו אותו מהפונקציונליות הקפדנית של הסגנון המודרניסטי. בעוד שרוב הביתנים היו מעוטרים בפאר ומלאים בריהוט יוקרתי בעבודת יד, שני ביתנים, אלה של ברית המועצות ו-Pavilion de L'Esprit Nouveau, שנבנו על ידי המגזין בשם זה בניהולו של לה קורבוזיה, נבנו בצורה מחמירה. סגנון עם קירות לבנים פשוטים וללא קישוט; הם היו בין הדוגמאות המוקדמות ביותר לאדריכלות מודרנית.

NYC - American Radiator Building.jpg|בניין אמריקן רדיאטור, ניו יורק, מאת ריימונד הוד (1924).

Chrysler Building by David Shankbone Retouched.jpg|בניין קרייזלר, ניו יורק, מאת ויליאם וון אלן (1930).

USS Akron (ZRS-4) in flight over Manhattan, circa 1931-1933.jpg|קו הרקיע של ניו יורק (בסביבות 1931–1933)

570 Lexington Avenue2.JPG|כתר בניין ג'נרל אלקטריק (ידוע גם בשם 570 Lexington Avenue), ניו יורק, מאת משרד האדריכלים Cross & Cross (1933).

30RockConstruction1933.jpg|רוקפלר פלאזה 30, ניו יורק, מאת ריימונד הוד (1933).

Empire State Building (aerial view).jpg|בניין אמפייר סטייט, ניו יורק, מאת שריב, לם והרמון (1931).

גורדי שחקים אמריקאים סימנו את פסגת סגנון האר דקו; הם הפכו לבניינים המודרניים הגבוהים והמזוהים ביותר בעולם. הם תוכננו להראות את היוקרה של הבנאים שלהם דרך גובהם, צורתם, צבעם והתאורה הדרמטית שלהם בלילה. בניין אמריקן רדיאטור מאת ריימונד הוד (1924) שילב אלמנטים גותיים ודקו מודרניים בעיצוב הבניין. לבנים שחורות בחזית המבנה (המסמלות פחם) נבחרו כדי לתת מושג על מוצקות ולהעניק למבנה מסה מוצקה. חלקים אחרים של החזית כוסו בלבני זהב (המסמלות אש), והכניסה עוטרה בשיש ובזכוכיות שחורות. גורד שחקים נוסף בסגנון אר דקו מוקדם היה בניין גארדיאן של דטרויט, שנפתח ב-1929. עוצב על ידי האדריכל המודרניסט ווירט רוולנד (Wirt C. Rowland), הבניין היה הראשון שהשתמש בפלדת אל-חלד כאלמנט דקורטיבי, והשימוש הרב בעיצובים צבעוניים במקום קישוטים מסורתיים.

קו הרקיע של העיר ניו יורק השתנה באופן קיצוני עם סיום בנייתו של בניין קרייזלר במנהטן (הושלם ב-1930), שתוכנן על ידי ויליאם וון אלן. זו הייתה פרסומת ענק בגובה שבעים ושבע קומות עבור מותג המכוניות קרייזלר. החלק העליון נראה ככתר נירוסטה, ועוטר ב"גרגוילים" דקו בצורת עיטורי כובעי רדיאטור מנירוסטה. בסיס המגדל, שלושים ושלוש קומות מעל הרחוב, עוצב באפריזים צבעוניים בסגנון אר-דקו, והלובי עוצב בסמלים ובתמונות אר-דקו המבטאות מודרניות.

בניין קרייזלר נעקף עד מהרה בגובהו על ידי בניין האמפייר סטייט של האדריכל ויליאם פ. לם (1931), שעוצב בסגנון אר דקו קצת פחות מפואר ובניין RCA (כיום 30 רוקפלר פלאזה) של האדריכל ריימונד הוד (1933) שיחד שינו לחלוטין את קו הרקיע של העיר יורק. ראשי הבניינים עוטרו בכתרי אר דקו וצריחים מכוסים בנירוסטה, ובמקרה של בניין קרייזלר, בגרגוילים בסגנון אר דקו שעוצבו על פי עיטורי רדיאטור, בעוד שהכניסות והמבואות היו מעוטרות בפאר בפסלי אר דקו, קרמיקה ועיצוב. בניינים דומים, אם כי לא ממש גבוהים, הופיעו עד מהרה בשיקגו ובערים גדולות אחרות באמריקה. מרכז רוקפלר הוסיף אלמנט עיצובי חדש: כמה בניינים גבוהים מקובצים סביב רחבה פתוחה, עם מזרקה במרכז.

Miami Beach FL Lincoln Mall Lincoln Theatre01.jpg|תיאטרון לינקולן במיאמי ביץ', פלורידה, מאת תומאס ו. לם (1936).

Paris 75016 Fontaines du Trocadéro 20090815.jpg|ארמון שאיו מאת לואי-היפוליט בואלו, ז'אק קרלו וליאון אזמה, התערוכה העולמית של פריז (1937).

L'exposition Auguste Perret (Conseil économique, social et environnemental, Paris) (11872278295).jpg|גרם המדרגות של המועצה הכלכלית והחברתית בפריז, במקור המוזיאון לעבודות ציבוריות, שנבנה עבור התערוכה הבינלאומית של פריז ב-1937, על ידי אוגוסט פרה (1937).

KingCityHS-RobertStantonTheater.jpg|בית ספר תיכון בקינג סיטי, קליפורניה, שנבנה על ידי רוברט סטנטון עבור מינהל התקדמות העבודות (1939).

ב-1925, התקיימו יחד שתי אסכולות מתחרות שונות בתוך אר דקו: המסורתיים, שהקימו את אגודת האמנים הדקורטיביים; כלל את מעצב הרהיטים אמיל ז'אק רולמן, ז׳ן דונאנד, הפסל אנטואן בורדל והמעצב פול פוירט; הם שילבו צורות מודרניות עם אומנות מסורתית וחומרים יקרים. מהצד השני היו המודרניסטים, שדחו יותר ויותר את העבר ורצו סגנון המבוסס על התקדמות בטכנולוגיות חדשות, פשטות, חוסר קישוט, חומרים לא יקרים וייצור המוני. ב-1929, המודרניסטים הקימו ארגון משלהם, האיגוד הצרפתי לאמנים מודרניים. חבריה כללו את האדריכלים פייר שארו, פרנסיס ז'ורדן, רובר מאלה-סטבן, לה-קורבוזיה ובברית המועצות קונסטנטין מלניקוב; המעצבת האירית איילין גריי, המעצבת הצרפתייה סוניה דלונה והתכשיטנים ז'אן פוקה וז'אן פויפורקה. הם תקפו בחריפות את סגנון האר דקו המסורתי, שלדבריהם נוצר רק עבור העשירים, ועמדו על כך שמבנים שנבנו היטב צריכים להיות זמינים לכולם, והצורה צריכה ללכת לפי התפקוד והייעוד. היופי של חפץ או בניין טמון בשאלה האם הם מתאימים לחלוטין למלא את תפקידו. שיטות תעשייתיות מודרניות הביאו לכך שניתן היה לייצר רהיטים ומבנים בייצור המוני, ולא בעבודת יד.

מעצב הפנים פול פולו הגן על האר דקו בצורה זו: "אנחנו יודעים שהאדם לעולם אינו מסתפק בדבר הכרחי ושתמיד צריך את העודף... אם לא, נצטרך להיפטר ממוזיקה, פרחים ותַמרוּקִים..!" עם זאת, לה קורבוזיה היה פובליציסט מבריק לאדריכלות מודרניסטית; הוא הצהיר כי בית הוא פשוט "מכונה לחיות בה", וקידם את הרעיון שאר דקו הוא העבר והמודרניזם הוא העתיד. רעיונותיו של לה קורבוזיה אומצו בהדרגה על ידי בתי ספר לאדריכלות, והאסתטיקה של האר דקו נזנחה. אותם מאפיינים שהפכו את האר דקו לפופולרי בתחילת הדרך, האומנות, החומרים העשירים והקישוט שלו, הובילו עתה לדעיכתו. הזרז לכך היה שפל הגדול שהחל בארצות הברית ב-1929, והגיע לאירופה זמן קצר לאחר מכן, צמצם מאוד את מספר הלקוחות העשירים שיכלו לשלם עבור הריהוט וחפצי האמנות. בנוסף, באקלים הכלכלי של השפל, חברות מעטות היו מוכנות לבנות גורדי שחקים חדשים. אפילו חברת Ruhlmann פנתה לייצור רהיטים בסדרות, ולא פריטים בודדים בעבודת יד. הבניינים האחרונים שנבנו בפריז בסגנון החדש היו המוזיאון לעבודות ציבוריות מאת אוגוסט פרה (כיום המועצה הצרפתית לכלכלה, חברתית וסביבתית), ארמון שאיו מאת לואי-היפוליט בואלו, ז'אק קרלו וליאון אזמה, ופאלה דה טוקיו של התערוכה העולמית של פריז 1937; הם הביטו החוצה אל הביתן הגרנדיוזי של גרמניה הנאצית, שתוכנן על ידי אלברט שפר, שניצב מול הביתן הסוציאליסטי-ריאליסטי הגרנדיוזי לא פחות של ברית המועצות של סטלין.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הסגנון האדריכלי השולט הפך לסגנון הבינלאומי שחלוציו לה קורבוזיה ולודוויג מיס ון דר רוהה. קומץ מלונות בסגנון אר דקו נבנו במיאמי ביץ' לאחר מלחמת העולם השנייה, אך במקומות אחרים הסגנון נעלם במידה רבה, למעט בעיצוב תעשייתי, שם המשיך לשמש בעיצוב רכב ומוצרים כמו קופסאות נגינה. בשנות ה-60 האר דקו חווה התעוררות אקדמית צנועה, בין היתר הודות לכתביהם של היסטוריונים אדריכליים כמו בוויס הילייר. בשנות ה-70 נעשו מאמצים בארצות הברית ובאירופה לשמר את הדוגמאות הטובות ביותר של אדריכלות אר דקו, ומבנים רבים שוחזרו וייעודו מחדש. אדריכלות פוסט-מודרנית, שהופיעה לראשונה בשנות השמונים, כמו אר דקו, כללה לעיתים קרובות מאפיינים דקורטיביים גרידא{{הערה|שם=Heindorf1|Heindorf, Anne (24 July 2006). "Art Deco (1920s to 1930s)". Archived from the original on 7 February 2008. Retrieved 6 November 2008.}}. אר דקו ממשיך לעורר השראה במעצבים, והוא משמש לעיתים קרובות באופנה עכשווית, תכשיטים ומוצרי טואלטיקה{{הערה|Gaunt, Pamela (August 2005). "The Decorative in Twentieth Century Art: A Story of Decline and Resurgence" (PDF). Archived from the original (PDF) on 17 December 2008.}}.

Entrance of Rockefeller Center.JPG|Detail of Time, ציור קיר תקרה בלובי של מרכז רוקפלר (ניו יורק), מאת הצייר הספרדי ז'וזפ מריה סרט (1941)

Mural-Ariel-Rios-Marsh-1.jpg|"עובדים ממיינים את הדואר", ציור קיר בבניין הפדרלי אריאל ריוס, וושינגטון הבירה, מאת רג'ינלד מארש (1936)

Mural-Ariel-Rios-Rockwell-Kent-1.jpg|Art in the Tropics, ציור קיר בבניין הפדרלי של ויליאם ג'פרסון קלינטון, וושינגטון, מאת רוקול קנט (1938)

בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות של 1925 לא הוקדש מרחב לציור. ציור אר דקו היה בהגדרתו דקורטיבי, שנועד לקשט חדר או יצירת אדריכלות, ולכן מעט ציירים עבדו אך ורק בסגנון, אך שני ציירים קשורים קשר הדוק לאר דקו. ז'אן דופאס צייר ציורי קיר בסגנון אר דקו עבור ביתן בורדו בתערוכת האמנויות הדקורטיביות בפריז ב-1925, ואף צייר את התמונה מעל האח בתערוכת Maison du Collectionneur של 1925, שהציגה רהיטים של רולמן ומעצבי אר דקו בולטים אחרים. ציורי הקיר שלו בלטו גם בתפאורה של אוניית הקו-האוקיינית הצרפתית SS Normandie. עבודתו הייתה דקורטיבית גרידא, ועוצבה כרקע או מלווה לאלמנטים אחרים של התפאורה.

הציירת השנייה הקשורה באופן הדוק לסגנון היא תמרה דה למפיקה. נולדה בפולין, היגרה לפריז לאחר המהפכה הרוסית. היא למדה אצל מוריס דני ואנדרה לוט, והשאילה אלמנטים רבים מהסגנונות שלהם. היא ציירה פורטרטים בסגנון אר דקו ריאליסטי, דינמי וצבעוני.

בשנות ה-30 הופיעה בארצות הברית צורה חדשה ודרמטית של ציור אר דקו. במהלך השפל הגדול, פרויקט האמנות הפדרלי של מינהל קידום העבודות נוצר כדי לתת עבודה לאמנים מובטלים. רבים קיבלו את המשימה לקשט מבני ממשלה, בתי חולים ובתי ספר. לא היה סגנון אר דקו ספציפי בשימוש בציורי הקיר; אמנים העוסקים בציור ציורי קיר בבנייני ממשלה הגיעו מבתי ספר רבים ושונים, מרֶגְיוֹנָלִיזְם אמריקאי ועד לריאליזם חברתי ; הם כללו את רג'ינלד מארש, רוקול קנט והצייר המקסיקני דייגו ריברה. ציורי הקיר היו אר דקו מכיוון שכולם היו דקורטיביים וקשורים לפעילויות בבניין או בעיר שבהם צוירו: רג'ינלד מארש ורוקול קנט קישטו שניהם בנייני דואר בארצות הברית, והראו עובדי דואר בעבודה בעוד שדייגו ריברה תיאר עובדי מפעלי רכב עבור המכון לאמנויות של דטרויט . ציור הקיר של דייגו ריברה "אדם בצומת דרכים" (1933) במרכז רוקפלר הציג דיוקן לא מורשה של לנין}}. כאשר ריברה סירב להסיר את דמותו של לנין, הציור נמחק והוזמן ציור קיר חדש שצויר על ידי האמן הספרדי ז'וזפ מריה סרט{{הערה|"City College of San Francisco: Rivera Mural – San Francisco CA". The Living New Deal. Department of Geography, University of California, Berkeley. Retrieved 15 June 2015.}}.}}{{הערה|"Works Progress Administration (WPA) Art Recovery Project". Office of the Inspector General, General Services Administration. Archived from the original on 19 September 2015. Retrieved 13 June 2015.}}.

20120929 Chicago Board of Trade Building top cropped.jpg|פסל אלומיניום של קרס מאת ג'ון סטורס בראש בורסת הנגזרות של שיקגו, אילינוי (1930)

Rockefeller Center MAM.JPG|פרומתאוס הברונזה המוזהב במרכז רוקפלר (ניו יורק), מאת פול מנשיפ (1934), עדכון אר דקו מסוגנן של פיסול קלאסי (1936)

RocCt-LeeLawrie-Wisdom.jpg|עיטור שער "חוכמה" מאת לי לורי במרכז רוקפלר (1933)

New York City, May 2014 - 033.JPG|פסל אטלס, מול מרכז רוקפלר מאת לי לורי (הותקן ב-1937)

"One is Man Controlling Trade," 1942 statue by Michael Lantz, at Federal Trade Commission, 600 Pennsylvania Ave., NW Washington, D.C LCCN2010641732.tif|"אדם שולט במסחר" מאת מיכאל לנץ בבניין ועדת הסחר הפדרלית, וושינגטון הבירה (1942)

NixFedBldgPhilaMailBas1.jpg|"משלוח דואר מזרח", מאת אדמונד אמטאיס, אחד מארבעת פסלי תבליט בבניין הפדרלי ניקס, פילדלפיה, פנסילבניה (1937)

Stackpole-155Sansome.jpg|קבוצת הפסלים של ראלף סטקפול מעל דלת בורסת סן פרנסיסקו, קליפורניה (1930)

BBC Broadcasting House Eric Gill.jpg|"אוויר בין חוכמה ועליצות" מאת אריק גיל, חזית בית השידור של ה-BBC, לונדון, בריטניה (1932)

Cristo Redentor Rio de Janeiro 2.jpg|ישו הגואל מאת פול לנדובסקי (1931), אבן סבון, הר קורקובדו, ריו דה ז'ניירו, ברזיל

פיסול היה מאפיין נפוץ ואינטגרלי באדריכלות אר דקו. בצרפת, תבליטים אלגוריים המייצגים מחול ומוזיקה מאת אנטואן בורדל עיטרו את סימן הנוף הקדום ביותר באר דקו בפריז, תיאטרון שאנז אליזה, ב-1912. בתערוכה של 1925 הוצבו עבודות פיסול גדולות ברחבי האתר, ביתנים עוטרו באפריזים פיסוליים, וכמה ביתנים שהוקדשו לפיסול סטודיו קטן יותר. בשנות ה-30, קבוצה גדולה של פסלים בולטים יצרה עבודות עבור התערוכה העולמית לאמנות וטכנולוגיה בחיים המודרניים של 1937 בשכונת שאיו היוקרתית בפריז. אלפרד ג'אניוט יצר את פסלי התבליט על חזית פלה דה טוקיו. המוזיאון לאמנות מודרנית של פריז, והרחבה הציבורית הפתוחה בחזית ארמון שאיו, מול מגדל אייפל, היו עמוסים בפסלונים חדשים של שארל מאלפריי , הנרי ארנולד ורבים אחרים.

פיסול אר דקו ציבורי היה כמעט תמיד ייצוגי, בדרך כלל של דמויות הרואיות או אלגוריות הקשורות למטרת הבניין או החדר. הנושאים נבחרו בדרך כלל על ידי הפטרונים, ולא האמן. פיסול מופשט לקישוט היה נדיר ביותר.}}.

בארצות הברית, פסל האר דקו הבולט ביותר לאמנות ציבורית היה פול מנשיפ, שעידכן נושאים קלאסיים ומיתולוגיים בסגנון אר דקו. עבודתו המפורסמת ביותר הייתה הפסל של פרומתאוס במרכז רוקפלר בניו יורק, עיבוד מהמאה ה-20 לנושא קלאסי. יצירות חשובות נוספות עבור מרכז רוקפלר נעשו על ידי לי לורי, כולל החזית הפיסולית ופסל אטלס.

במהלך השפל הגדול בארצות הברית, פסלים רבים הוזמנו ליצור עבודות לקישוט מבני ממשל פדרליים, עם כספים שסופקו על ידי מינהל קידום העבודות. ביניהם הוזמנו הפסל סידני וואו, שיצר תמונות מסוגננות ואידיאליזציה של עובדים ומשימותיהם עבור בנייני משרדים ממשלתיים פדרליים. בסן פרנסיסקו, ראלף סטקפול סיפק פסל לחזית בניין הבורסה החדש של סן פרנסיסקו. בוושינגטון די.סי. מיכאל לנץ הכין עבודות עבור בניין ועדת הסחר הפדרלית.

בבריטניה, פסל דקו יוצר על ידי אריק גיל עבור בית השידור של ה-BBC, בעוד רונלד אטקינסון עיטר את הלובי של בניין הדיילי אקספרס לשעבר בלונדון (1932).

אחד מפסלי האר דקו הציבוריים הידועים ביותר ובוודאי הגדול ביותר הוא ישו הגואל מאת הפסל הצרפתי פול לנדובסקי, שהושלם בין 1922 ל-1931, וממוקם על פסגת הר המשקיפה על ריו דה ז'ניירו, ברזיל.

Le chasseur de Pierre Le Faguays.png|"הצייד" מאת פייר לה פאגואיס (Pierre Le Faguays) (שנות ה-20)

Speed - Harriet Frishmuth.jpg|"ספיד", פסלון לקישוט רדיאטור מאת הארייט ויטני פרישמות' (1925)

The Flight of Europa.jpg|"טיסת אירופה", ברונזה עם עלה זהב, מאת פול מנשיפ (1925) (מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, ניו יורק)

Art Deco Sculpture.jpg|Tânără (נערה), ברונזה, שנהב ושוהם, מאת דמטרה שיפארוס (1925 לערך)

פסלי אר דקו מוקדמים רבים היו קטנים, ונועדו לקשט סלונים. סגנון בולט של הפיסול הזה נקרא פיסול קריסלפנטין , על שם סגנון של פסלי מקדשים יוונים עתיקים העשויים מזהב ושנהב. לפעמים הם היו עשויים מברונזה, או מחומרים מפוארים בהרבה כמו שנהב, שוהם, בהט ועלי זהב.

אחד מפסלי הסלון בסגנון האר דקו הידועים ביותר היה דמטרה שיפארוס, יליד רומניה, שיצר פסלים קטנים צבעוניים של רקדנים. פסלי סלונים בולטים נוספים כללו את פרדיננד פרייס, יוזף לורנצל, אלכסנדר קלטי, דורות׳יאה שרול וגוסטב שמידט-קאסל. פסלת אמריקאית חשובה נוספת במתכונת הסטודיו הייתה הארייט ויטני פרישמות', שלמדה אצל אוגוסט רודן בפריז.

פייר לה פגוואי היה פסל סטודיו בולט בסגנון ארט דקו, שעבודותיו הוצגו בתערוכה ב-1925. הוא עבד עם ברונזה, שיש, שנהב, שוהם, זהב, בהט וחומרים יקרים אחרים}}.

פרנסואה פונפון היה חלוץ הפיסול המודרני המסוגנן של בעלי חיים. הוא לא זכה להכרה מלאה בשל הישגיו האמנותיים עד גיל 67 בסלון הסתיו של 1922 עם היצירה Ours blanc, הידועה גם בשם הדוב הלבן, שנמצאת כיום במוזיאון ד'אורסה בפריז.}}.

במקביל לפסלי אר דקו אלה, פסלים מודרניים אוונגרדיים ומופשטים יותר פעלו בפריז ובניו יורק. הבולטים שבהם היו קונסטנטין ברנקושי, ג'וזף צ'אקי, אלכסנדר ארכיפנקו, אנרי לורנס, ז'אק ליפשיץ, גוסטבה מיקלוס, ז׳ן למברט-ראקי, יאן וג'ואל מרטל , חנה אורלוף ופבלו גרגאיו.

Bakst Nizhinsky.jpg|תוכנית לבלט רוס מאת ליאון באקסט (1912)

Deutsche Werkbund-Ausstellung Kunst in Handwerk, Industrie und Handel Architektur Köln 1914 Oct. Peter Behrens A. Molling & Comp. KG Hannover Berlin.jpg|פטר ברנס, כרזת תערוכת ורקבונד (1914)

Vanity Fair cover by Georges Lepape 1919.jpg|שער של כתב העת ואניטי פייר מאת ז'ורז' לפאפ (1919)

Weinold Reiss - Drawing in two colors.jpg|פרשנות של "הארלם ג'אז I" מאת וינולד רייס (בסביבות 1920)

Erté Harpers Bazar cover Feb 1922.jpg|שער של כתב העת הרפרס בזאר מאת ארטה (1922)

Brightest London is best reached by Underground, subway poster, 1924.jpg|כרזה של הרכבת התחתית של לונדון מאת הוראס טיילור (1924)

Moulin Rouge Music-Hall.jpg|פוסטר מולן רוז' מאת שארל ז'זמר (1925)

JesterCoverGWBridge.jpg|שער של המגזין ההומוריסטי Jester of Columbia, ללא מיוחס (1931)

סגנון האר דקו הופיע מוקדם באמנויות הגרפיות, עוד בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. הוא הופיע בפריז בפוסטרים ובעיצובי התלבושות של ליאון באקסט לבלט רוס, ובקטלוגים של מעצבי האופנה פול פוירט. האיורים של ז'ורז' ברבייה, וז'ורז' לפאפ והתמונות במגזין האופנה La Gazette du bon ton תפסו בצורה מושלמת את האלגנטיות והחושניות של הסגנון. בשנות ה-20, המראה השתנה; האופנות שהודגשו היו יותר יומיומיות, ספורטיביות ונועזות, כאשר הדוגמניות בדרך כלל עישנו סיגריות. מגזיני אופנה אמריקאיים כמו ווג, ואניטי פייר והרפרס בזאר קלטו במהירות את הסגנון החדש והפכו אותו לפופולרי בארצות הברית. הוא גם השפיע על עבודתם של מאיירי ספרים אמריקאים כמו רוקול קנט. בגרמניה, אמן הכרזות המפורסם ביותר של התקופה היה לודוויג הוהלוויין, שיצר כרזות צבעוניות ודרמטיות לפסטיבלי מוזיקה, בירות, ובסוף הקריירה שלו גם למפלגה הנאצית.

במהלך תקופת האר נובו, פוסטרים פרסמו בדרך כלל מוצרים תיאטרליים או קברטים. בשנות ה-20, כרזות נסיעות, שיוצרו עבור קווי ספינות קיטור וחברות תעופה, הפכו לפופולריים ביותר. סגנון הכרזות השתנה במיוחד בשנות ה-20, כדי למקד את תשומת הלב במוצר המפורסם. התמונות הפכו לפשוטות יותר, מדויקות יותר, ליניאריות יותר, דינמיות יותר, ולעיתים קרובות הוצבו על רקע צבע אחד. בצרפת, מבין מעצבי האר דקו הפופולריים נמנו שארל לופו ופול קולן, שהתפרסם בזכות הכרזות שלו של הזמרת והרקדנית האמריקאית ג'וזפין בייקר. ז׳ן קרלו עיצב פוסטרים לסבונים, תיאטראות וסרטים של צ'רלי צ'פלין; בסוף שנות ה-30 היגר לארצות הברית, שם, במהלך מלחמת העולם, עיצב כרזות לעידוד ייצור מלחמה. המעצב שארל ז'זמר התפרסם בזכות יצירת פוסטרים עבור הופעות הזמרת מיסטינגוט וחברת התעופה אייר פראנס. בין מעצבי הפוסטרים הצרפתיים הידועים ביותר בסגנון האר דקו היה קסנדרה, שיצר את הכרזה המפורסמת של אוניית האוקיינוס SS Normandie ב-1935.

בשנות ה-30 הופיעה סוגה חדשה של פוסטרים בארצות הברית בתקופת השפל הגדול. פרויקט האמנות הפדרלי שכר אמנים אמריקאים ליצור כרזות לקידום תיירות ואירועי תרבות.

P1030956 Paris Ier La Samaritaine rwk.JPG|חנות הכלבו La Samaritaine בפריז, צרפת, מאת אנרי סובאז׳ (1925–1928)

Los Angeles City Hall (color) edit1.jpg|בניין העירייה של לוס אנג'לס מאת ג'ון פרקינסון, ג'ון סי אוסטין ואלברט סי מרטין האב (1928)

31-33 Bulevardul Carol I, Bucharest (02).jpg|בניין ASIROM בשדרת Carol I בבוקרשט, מאת יון יונסקו (שנות ה-30)

InteriorHoyBADF.JPG|פנים ארמון האמנויות היפות במקסיקו סיטי, מקסיקו (1934)

La Villa Empain en 2012, après restauration..jpg|הכניסה לווילה אמפיין בבריסל, בלגיה (1930–1934)

Diet of Japan Kokkai 2009.jpg|בניין הפרלמנט הלאומי של יפן בטוקיו, יפן (1936)

Vertical panorama of the Mayakovskaya Metro Station.jpg|תחנת המטרו מאיאקובסקיה במוסקבה, רוסיה (1936)

הסגנון האדריכלי של אר דקו הופיע לראשונה בפריז בשנים 1903–1904, עם בניית שני בנייני דירות, האחד של אוגוסט פרה ברחוב בנג'מין פרנקלין והשני ברחוב טרטה מאת אנרי סובאז׳. שני האדריכלים הצעירים השתמשו לראשונה בבטון מזוין בבנייני מגורים בפריז; לבניינים החדשים היו קווים נקיים, צורות מלבניות ללא עיטור על החזיתות; הם סימנו באופן נקי את שקיעת סגנון האר נובו. בין 1910 ל-1913, פרה השתמש בניסיונו בבנייני דירות מבטון כדי לבנות את תיאטרון השאנז אליזה בשדרת מונטן 15. בין 1925 ל-1928 בנה סובאז׳ את חזית האר דקו החדשה של חנות הכלבו La Samaritaine בפריז.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו להופיע מבני אר דקו מפלדה ובטון מזוין בערים גדולות ברחבי אירופה וארצות הברית. בארצות הברית הסגנון שימש לרוב עבור בנייני משרדים, מבני ממשלה, בתי קולנוע ותחנות רכבת. לפעמים היה האר דקו משולב עם סגנונות אחרים; בניין העירייה של לוס אנג'לס שילב אר דקו עם גג המבוסס על המאוזוליאום היווני העתיק בהליקרנסוס, בעוד שתחנת הרכבת של לוס אנג'לס שילבה דקו עם ארכיטקטורת מיסיון ספרדית. אלמנטים בסגנון אר דקו הופיעו גם בפרויקטים הנדסיים, כולל המגדלים של גשר שער הזהב ומגדלי היניקה של סכר הובר. בשנות ה-20 וה-30 הוא הפך לסגנון בינלאומי ראשון שידע העולם, עם דוגמאות רבות הכוללות את ארמון האמנויות היפות במקסיקו סיטי מאת Federico E. Mariscal , תחנת המטרו מאיאקובסקיה במוסקבה ובניין הפרלמנט הלאומי של יפן בטוקיו שתוכנן בידי וואטנבה פוקוזו.

סגנון האר דקו לא הוגבל לבניינים על פני הקרקע בלבד; אוניית האוקיינוס SS Normandie, שהפלגתה הראשונה התקיימה ב-1935, עוצבה בסגנון אר דקו, כולל חדר אוכל שתקרתו ועיטורו נעשו מזכוכית בעיצובו של לליק.

Interior of Fisher Building, Detroit.JPG|בניין פישר בדטרויט, מישיגן, מאת ג'וזף נת׳ניאל פרנץ' (1928)

Detroit December 2015 30 (Guardian Building).jpg|הלובי התחתון של בניין גארדיאן בדטרויט מאת וירט רולנד (1929)

450 Sutter St. lobby 2.JPG|הלובי של 450 Sutter Street בסן פרנסיסקו, קליפורניה, מאת טימותי ל. פלוגר (1929)

Chrysler Building Lobby.jpg|הלובי של בניין קרייזלר בניו יורק, מאת ויליאם וון אלן (1930)

Chrysler Building 01.JPG|מעלית בניין קרייזלר (1930)

Chandelier, Carew Tower.jpg|פרט תקרה ונברשת בלובי של Carew Tower בסינסינטי, אוהיו, מאת וולטר ויליאם וולשלגר (1930)

עיצובי הפנים של סגנון אר דקו, הכוללים חלונות ראווה גדולים, יושמו בלובאי בנייני ממשלה, תיאטראות ובמיוחד בבנייני משרדים. חללי הפנים הללו צבעוניים ודינמיים במיוחד, ומשולבים בהם פיסול, ציורי קיר ועיצוב גאומטרי מעוטר בשיש, זכוכית, קרמיקה ונירוסטה. דוגמה מוקדמת לכך הוא בניין פישר בדטרויט, בעיצובו של ג'וזף נת׳ניאל פרנץ'; הלובי מעוטר לעילא בפיסול וקרמיקה. בניין גארדיאן (במקור בניין ה-Union Trust) בדטרויט, מאת וירט רולנד (1929), מעוטר בשיש אדום ושחור וקרמיקה בצבעים עזים, מודגש על ידי דלתות מעליות ודלפקים מפלדה מלוטשת. העיטורים הפיסוליים שהותקנו בקירות ממחישים את סגולות התעשייה והחיסכון; הבניין כונה מיד "קתדרלת המסחר". בניין לרפואת השיניים, 450 Sutter Street, בסן פרנסיסקו מאת טימותי ל. פלוגר עוצב ותוכנן בהשראת אדריכלות המאיה, בצורה מאוד מסוגננת; הוא השתמש בצורות פירמידה, והקירות הפנימיים היו מכוסים בשורות מסוגננות מאוד של הירוגליפים.

בצרפת, אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לעיצוב פנים בסגנון אר דקו בתקופה זו הייתה פלה דה לה פורט דורה (1931) מאת אלבר לפרד, לאון ז'וסלי ולאון באזן. הבניין (כיום המוזיאון הלאומי להגירה, עם אקווריום במרתף) נבנה עבור התערוכה הקולוניאלית בפריז, שהתקיימה בשנת 1931, כדי לשבח את האנשים והתוצרים של המושבות הצרפתיות. החזית החיצונית כוסתה כולה בפסלים, והלובי יצר הרמוניה בסגנון אר דקו עם רצפת פרקט עץ בדוגמה גאומטרית, ציור קיר המתאר את אנשי המושבות הצרפתיות; והרכב הרמוני של דלתות אנכיות ומרפסות אופקיות.

Graumanegyptian-opening1922.jpg|התיאטרון המצרי של גראומן בהוליווד (לוס אנג'לס), קליפורניה (1922)

Paramount Fountain of Light in Lobby.jpg|לובי מפואר בגובה 4 קומות של תיאטרון פרמאונט באוקלנד, קליפורניה (1932)

Radio City Music Hall 3051638324 4a385c5623.jpg|אודיטוריום והבמה של אולם המוזיקה רדיו סיטי בניו יורק, (1932)

Facade Rex.jpg|גראנד רקס בפריז, צרפת (1932)

Gaumont State Cinema Entrance.jpg|קולנוע גאומונט סטייט בלונדון, בריטניה (1937)

The Paramount, Shanghai.JPG|הפרמאונט בשנגחאי, סין (1933)

רבות מהדוגמאות הטובות ביותר ששרדו עד ימינו ומייצגות את סגנון האר דקו הם בתי הקולנוע שנבנו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. סגנון האר דקו עלה במקביל לתקופה בה סרטים החלו להפוך מסרטים אילמים לסרטי קול, וחברות סרטים בנו בתי קולנוע גדולים בערים המרכזיות כדי לשעשע ולהרוויח מהקהל הרב שהגיע לראות סרטים. בתי הקולנוע בשנות ה-20 שילבו לעיתים קרובות עיצובים אקזוטיים עם סגנון האר דקו; התיאטרון המצרי של גראומן בהוליווד (1922) נוצר בהשראת קברים ופירמידות מצריים עתיקים, בעוד שבתיאטרון פוקס בבייקרספילד, קליפורניה נוצר חיבור בין מגדל בסגנון מיסיון קליפורניה ואולם אר דקו. הגדול מכולם הוא אולם המוזיקה רדיו סיטי בניו יורק, שנפתח בשנת 1932. תוכנן במקור כתיאטרון במה, הפך במהירות לאולם קולנוע, המכיל 6,015 איש בתפוסה מרבית. עיצוב הפנים של דונלד דסקי עשה שימוש בזכוכית, אלומיניום, כרום ועור כדי ליצור מפלט צבעוני מהמציאות. לתיאטרון פרמאונט באוקלנד, קליפורניה, מאת טימותי ל. פלוגר, חזית קרמיקה צבעונית, לובי בגובה 4 קומות, וחדרי עישון נפרדים בסגנון אר דקו לג'נטלמנים ולגברות. ארמונות מפוארים דומים הופיעו באירופה. אולמות מפוארים דומים נבנו גם באירופה. הגראנד רקס בפריז (1932), עם המגדל בכניסה שלו, היה בית הקולנוע השני בגודלו באירופה אחרי קולנוע גאומונט עם 6,000 המושבים שהכיל (1931–1973). לקולנוע גאומונט סטייט בלונדון (1937) היה מגדל שעוצב לפי בניין האמפייר סטייט, מכוסה באריחי קרמיקה בצבע שמנת וחלק פנימי בסגנון אר דקו רנסאנס איטלקי. תיאטרון הפרמאונט בשנגחאי, סין (1933) נבנה במקור כאולם ריקודים בשם "השער של 100 ההנאות" והוסב לאולם קולנוע לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1949. כיום משמש כאולם נשפים ודיסקו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 בנו אדריכלים איטלקיים בית קולנוע קטן בשם אימפרו, באסמרה (כיום אריתריאה). כיום, רבים מבתי הקולנוע חולקו למספר אולמות שונה וגדול מהתכנון המקורי, אך אחרים שוחזרו ומשמשים כמרכזי תרבות בקהילותיהם.

Broadcasting House by Stephen Craven.jpg|הפינה המעוגלת של בית השידור של ה-BBC בלונדון, בריטניה (1931)

Immeuble de Pierre Patout Bd Victor Paris XV.jpg|בניין פריזאי בסגנון Paquebot או אוניית קו-אוקיינית, בשדרת ויקטור 3, מאת פייר פטו (1935)

Pan-Pacific Auditorium entrance.jpg|אודיטוריום פאן-פסיפיק בלוס אנג'לס, קליפורניה (1936)

LaGuardia MarineAirTerminal 1974.jpg|טרמינל בנמל התעופה לה גוארדיה (1937) של העיר ניו יורק לטיסות של חברת פאן אם קליפר לאירופה

Hoover Building No 1.jpg|החזית של בניין הובר בפריווייל בפרברי לונדון, מאת וואליס, גילברט ושות' (1938)

Ancien Institut national de Radiodiffusion - vue d'ensemble.JPG|המכון הלאומי הבלגי לשידורי רדיו לשעבר באיקסל (בריסל), בלגיה (1938)

World Fair 1939 LOC gsc.5a03061.jpg|ביתן פורד בתערוכה העולמית של ניו יורק ב-1939

First Church of Deliverance 2.jpg|כנסיית ה-First Church of Deliverance בסגנון הסטרים ליין בשיקגו, אילינוי, מאת וולטר טי. ביילי (1939). המגדלים נוספו ב-1948.

בסוף שנות ה-30, מגוון חדש של אדריכלות אר דקו הפך לנפוץ. הוא נקרא סטרים ליין (Streamline Moderne) או בצרפת סגנון אוניות קו-אטלנטיות (Paquebot). לבניינים בסגנון זה היו פינות מעוגלות וקווים אופקיים ארוכים. הם נבנו מבטון מזוין וכמעט תמיד היו לבנים. לעיתים היו להם מאפיינים ימיים, כמו מעקות ואשנבים שדומים לאלה שעל סיפונן של אוניות. מוטיב הפינה המעוגלת לא היה חדש לגמרי; הוא הופיע בברלין ב-1923 בבניין Mossehaus שתכנן אריך מנדלסון, ואחר כך בבניין הובר, מתחם תעשייתי בפרבר הלונדוני, פריווייל.

בארצות הברית, הוא הפך למזוהה ביותר עם תחבורה. תכנון בנייני משרדים בסגנון הסטרים ליין היה נדיר, אך שימש לעיתים קרובות בעיצוב תחנות אוטובוס ולטרמינלים של נמלי תעופה, כגון הטרמינל בנמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק, שהיווה את ביתן של הטיסות הטרנס-אטלנטיות הראשונות של חברת PanAm Clipper. בארכיטקטורת מבנים שבצד הדרך, כמו תחנות דלק ודיינרים. בסוף שנות ה-30 יוצרו והוצבו בעיירות בניו אינגלנד סדרה של דיינרים, שעוצבו כקרונות רכבת בסגנון הסטרים ליין. לפחות שני דיינרים כאלו עדיין נותרו במקומם והם מוגדרים כמבנים היסטוריים רשומים.

Fire screen made by Rose Iron Works of Cleveland, 1930.JPG|מרקע אח ברזל, Rose Iron Works (קליבלנד, אוהיו) (1930)

Elevator doors of Chrysler Building (1927-30).jpg|דלתות מעלית בלובי בניין קרייזלר (ניו יורק), מאת ויליאם וון אלן (1927–1930)

MilwaukeeGasLightBuilding architecturaldetails.jpg|מוטיב הזריחה מבניין גז ויסקונסין (מילווקי, ויסקונסין) (1930)

Oakland Paramount facade mosaic detail 2.jpg|פרט מחזית הפסיפס של תיאטרון פרמאונט (אוקלנד, קליפורניה) (1931)

עיטור בתקופת האר דקו עבר כמה שלבים נפרדים. בין השנים 1910 ל-1920, שסגנון האר נובו דעך, סגנונות העיצוב החלו לחזור לסגנונות קודמים ו"מסורתיים", במיוחד בעבודתו של פול איריב. בשנת 1912 פרסם אנדרה ורה מאמר במגזין L'Art Décoratif הקורא לחזור לאומנות ולחומרים של המאות הקודמות, ומשתמש ברפרטואר חדש של צורות הלקוחות מהטבע, במיוחד סלים וזרים של פירות ופרחים. מגמה שנייה של אר דקו, גם היא מהשנים 1910–1920, נוצרה בהשראת הצבעים העזים של התנועה האמנותית המכונה פוביזם ומהתלבושות והסטים הצבעוניים של בלט רוס. סגנון זה, לרוב, בא לידי ביטוי בחומרים אקזוטיים כמו עור כריש, אם הפנינה, שנהב, עורות בצבעים וגוונים כהים, עץ לכה ועץ צבוע, ושיבוצים דקורטיביים על רהיטים שהדגישו את הגאומטריה שלהם. תקופת השיא של סגנון זה הגיעה בתערוכת פריז של 1925 לאמנויות דקורטיביות. בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 השתנה הסגנון הדקורטיבי, בהשראת חומרים וטכנולוגיות חדשות. האר דקו הפך לבעל פנים ומשטחים חלקים יותר ופחות מעוטרים. ריהוט, בדומה לאדריכלות, החל לקבל קצוות מעוגלים ולקבל מראה מלוטש ויעיל, שנלקח מהסגנון המודרני "סטרים-ליין". חומרים חדשים, כגון פלדה מצופה ניקל או כרום, אלומיניום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק) החלו להופיע ברהיטים ובעיטורים.

לאורך תקופת האר דקו, ובמיוחד בשנות ה-30, ביטאו מוטיבים בעיצוה הפנים את תפקיד המבנה. תיאטראות עוטרו בפיסול שהמחיש מוזיקה, ריקוד והתרגשות; חברות חשמל האירו רחובות בצבעים, בניין קרייזלר עוטר כקישוטי מכסי מנוע מסוגננים; האפריזים של הפלה דה לה פורט דורה בתערוכה הקולוניאלית של פריז ב-1931 הציגה את פניהם של הלאומים השונים והמושבות הצרפתיות. סגנון הסטרים ליין גרם למבנים להראות בתנועה. ציורי הקיר של מינהל קידום העבודות של שנות ה-30 הציגו אנשים בשגרת יומם; עובדי בית חרושת, עובדי דואר, משפחות וחקלאים, במקום דמויות גיבורים קלאסיים.

Paul follot, sedia, parigi 1914-16 ca.JPG|כיסא מאת פול פולו (1912–1914)

Art Deco chair and screen (1912 and 1920).jpg|כורסה מאת לואי סו (1912) ופרגוד מאת אנדרה מארה (1920)

Art Deco dressing table (1919-20).jpg|שולחן איפור וכיסא משיש ועץ מצופה לכה ומוזהב מאת פול פולו (1919–1920)

Emile-Jacques Ruhlmann (French, 1879-1933). Corner Cabinet, ca. 1923..jpg|ארון פינתי עשוי מהגוני עם עיצוב סלסלת ורדים של שנהב משובץ מאת אמיל-ז'אק רולמן (1923)

J.-E. Ruhlmann au Musée des Années 30 (Boulogne-Billancourt) (2132077838).jpg|ארון מאת רולמן (1926)

Jacques-Emile Ruhlmann (Musée des Beaux-Arts de Lyon) (5469658728).jpg|ארון מעוצב של רולמן

André Groult, cassettone antropomorphe, parigi, 1925 ca.jpg|ארון מכוסה בשגרין או עור כריש מאת אנדרה גרול (1925)

Gio ponti ed emilio lancia, sala da pranzo 'domus nova', 1927, 02.JPG|ריהוט מאת ג׳יו פונטי (1927)

Desk of Adminiistrator Michel Roux-Spitz 1930.jpg|שולחן מנהלים, מאת מישל רו-שפיץ עבור סלון האמנים הדקורטיביים ב-1930

Fauteuil jazzclub.jpg|כיסא מועדון בסגנון אר דקו (שנות ה-30)

"La Maison Leleu" au Musée des Années 30 (Boulogne-Billancourt) (2132078468).jpg|ריהוט ושטיח בסגנון אר דקו מאוחר מאת ג׳ולס ללו (שנות ה-30)

Waterfall buffet table.jpg|A Waterfall style buffet table|שולחן מזנון בסגנון מפל

ריהוט צרפתי מ-1910 ועד תחילת שנות ה-20 היה בעיקר עדכון של סגנונות ריהוט מסורתיים צרפתיים, ועיצובי האר-נובו של לואי מג'ורל, שארל פלומט ויצרנים אחרים. יצרני רהיטים צרפתיים חשו מאוימים מהפופולריות הגוברת של יצרנים וסגנונות גרמניים, במיוחד סגנון הבידרמאייר , שהיה פשוט ובעל קווים נקיים. המעצב הצרפתי פרנץ ג׳ורדיין, נשיא סלון הסתיו בפריז, הזמין מעצבים ממינכן להשתתף בסלון 1910. מעצבים צרפתים ראו את הסגנון הגרמני החדש, והחליטו לעמוד באתגר הגרמני. המעצבים הצרפתים החליטו להציג סגנונות צרפתיים חדשים בסלון של 1912. כללי הסלון ציינו שרק סגנונות מודרניים יורשו לתצוגה. כל מעצבי הריהוט הצרפתים הגדולים לקחו חלק בסלון: פול פולו, פול איריב, מוריס דופרן, אנדרה גרול, אנדרה מארה ולואי סו, והציגו עבודות חדשות שעדכנו את הסגנונות הצרפתיים המסורתיים של לואי ה-16 ולואי פיליפ עם פינות ישרות יותר בהשראת הקוביזם ובצבעים בהירים יותר בהשראת הפאוביזם ותנועת הנאבי.

הצייר אנדרה מארה ומעצב הרהיטים לואי סו השתתפו שניהם בסלון של 1912. לאחר המלחמה חברו השניים יחדיו כדי להקים חברה משלהם, שנקראה באופן רשמי Compagnie des Arts Française, אך בדרך כלל ידועה בפשטות בשם Suë and Mare. בניגוד למעצבי האר נובו הבולטים כמו לואי מג'ורל, שעיצבו כל יצירה באופן אישי, הם הרכיבו צוות של אומנים מיומנים וייצרו עיצובי פנים שלמים, כולל רהיטים, כלי זכוכית, שטיחים, קרמיקה, טפטים ותאורה. עבודתם כללה צבעים עזים ורהיטים מעצים משובחים, כגון הובנה מצופה אם הפנינה, אבלון ומתכת כסופה ליצירת זרי פרחים. הם עיצבו הכל, החל מהפנים של ספינות אוקייניות ועד בקבוקי בושם עבור המותג של ז'אן פאטו. החברה שגשגה בתחילת שנות ה-20, אך שניהם היו בעלי מלאכה טובים ואנשי עסקים בינוניים. ב-1928 מכרו את החברה ועזבו אותה.

מעצב הרהיטים הבולט ביותר בתערוכת האמנויות הדקורטיביות ב-1925 היה אמיל-ז'אק רולמן, מאלזס. הוא הציג לראשונה את עבודותיו בסלון הסתיו של 1913, בתערוכה של 1925 קיבל ביתן תצוגה משלו, "בית האספן העשיר". הוא השתמש רק בחומרים הנדירים והיקרים ביותר, כולל הובנה, מהגוני, רוזווד, אמבון ועצים אקזוטיים אחרים, מעוטרים בשיבוצי שנהב, שריון צב, אם הפנינה, פונפונים קטנים ממשי קישטו את ידיות המגירות של הארונות. הרהיטים שלו התבססו על דגמים מהמאה ה-18, אך פושטו ועוצבו מחדש. בכל עבודתו, המבנה הפנימי של הרהיטים הוסתר לחלוטין. המסגרת, בדרך כלל מעץ אלון, כוסתה כולה בשכבה של רצועות עץ דקות, ולאחר מכן מכוסתה בשכבה שנייה של רצועות עצים נדירים ויקרים. לאחר מכן שכבה זו כוסתה בפורניר מלוטש, כך שהחתיכה נראתה כאילו נחתכה מגוש עץ בודד. יצירת ניגודיות לעץ הכהה הוענקה על ידי שיבוץ שנהב. לדברי רולמן, הכורסאות היו צריכות להיות מעוצבות בצורה שונה בהתאם לפונקציות של החדרים שבהם הופיעו; כורסאות סלון תוכננו להיות מסבירות פנים, כיסאות משרד נוחים וכיסאות סלון חושניים. רק מספר קטן של חלקים מכל עיצוב הרהיטים יוצר, והמחיר הממוצע של אחת המיטות או הארונות שלו היה גבוה ממחירו של בית ממוצע.

ג׳ולס ללו היה מעצב רהיטים מסורתי שעבר בצורה חלקה לאר דקו בשנות ה-20; הוא עיצב את הרהיטים לחדר האוכל של ארמון האליזה, ולתאים מהמחלקה הראשונה של אוניית הקיטור נורמנדי. סגנונו התאפיין בשימוש בעץ הובנה, עץ מקסר, אגוז, עם עיטור של לוחות שנהב ואם הפנינה. הוא הציג את סגנון רהיטי האר דקו מצופים לכה בסוף שנות ה-20, ובסוף שנות ה-30 הציג רהיטים עשויים מתכת עם לוחות של זכוכית מעושנת. באיטליה, המעצב ג׳יו פונטי היה מפורסם בעיצובי הסטרים ליין.

הרהיטים היקרים והאקזוטיים של רולמן ושל מעצבים מסורתיים אחרים עוררו את זעמם של המודרניסטים, כולל האדריכל לה קורבוזיה, מה שגרם לו לכתוב סדרת מאמרים מפורסמת המגנה את סגנון האמנויות הדקורטיביות. הוא תקף רהיטים שנעשו לעשירים בלבד, וקרא למעצבים ליצור רהיטים עשויים מחומרים זולים וסגנון מודרני, שאנשים רגילים יכולים להרשות לעצמם. הוא עיצב את הכיסאות שלו, כך שיהיו זולים והתחשבו בתהליך הייצור ההמוני.

בשנות ה-30, עיצובי הרהיטים הותאם לצורתם, עם משטחים חלקים יותר וצורות מעוקלות. אחד מהמומחים של הסגנון המאוחר כללו את דונלד דסקי, שהיה אחד המעצבים המשפיעים ביותר; הוא עיצב את חללי הפנים של בניין "רדיו סיטי מיוזיק הול". הוא השתמש בתערובת של חומרים מסורתיים ומודרניים מאוד, כולל אלומיניום, כרום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק). מומחים נוספים של רהיטי אר דקו בשנות ה-30 בארצות הברית כללו את גילברט רודה, וורן מקארת'ור, קם ובר ווולפגנג הופמן.

סגנון מפל המים היה פופולרי בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, סגנון האר דקו הנפוץ ביותר של רהיטים באותה תקופה. החלקים היו בדרך כלל מדיקט בגימור פורניר בלונד ועם קצוות מעוגלים, הנותנים מראה הדומה למפל.

Duofold Desk Set.jpg|עט נובע שולחני Parker Duofold (בסביבות 1930)

Beau Brownie.jpg|מצלמת "Beau Brownie", עיצוב של וולטר דורווין טיג עבור חברת קודאק (1930)

Tea Service ("Flat" style).jpg|מערכת תה מפורצלן ורוד, בעיצוב בוגדאן וונדורף, פולין, 1934-1932. המוזיאון הלאומי של פולין בקרקוב

Philips 930.jpg|מכשיר רדיו של פיליפס בסגנון אר דקו (1931)

Vintage Philco (Big Bullet) Table Radio, Model 37-610T, Broadcast & Short Wave Bands, Art Deco Design, 5 Vacuum Tubes, Walnut Veneer Cabinet, Circa 1937 (15351304051).jpg|רדיו שולחני פילקו (1937 לערך)

Lurelle Guild. Vacuum Cleaner, ca. 1937..jpg|שואב אבק אלקטרולוקס (1937)

NY Worlds' Fair streamlined Hudson LC-G613-T01-35339 DLC.jpg|קטר הדסון 4-6-4 של רכבת הנוסעים The 20th Century Limited בניו יורק בסגנון סטרים ליין (1939 בערך)

SLNSW 22573 Chrysler Airflow.jpg|קרייזלר איירפלו סדאן, בעיצובו של קארל בריר (1934)

Cord 812 1937.jpg|מכונית Cord 1937 דגם 812, עוצבה בשנת 1935 על ידי גורדון ביואריג

Bugatti Aérolithe AV.jpg|בוגאטי אירולית' (1936)

סטרים ליין הוא זרם עיצובי בתקופת האר דקו המאוחרת שהופיע באמצע שנות ה-30. הוא הושפע מעקרונות אווירודינמיים מודרניים שפותחו עבור תעופה ובליסטיקה כדי להפחית כוח גרר אווירודינמי במהירויות גבוהות. צורות כדוריות יושמו על ידי מעצבי מכוניות, רכבות, ספינות ואף על חפצים שלא נועדו לנוע, דוגמת מקררים, משאבות דלק ובניינים. אחד הרכבים הראשונים שיוצרו בסגנון זה היה קרייזלר איירפלו משנת 1933. הוא לא הצליח מבחינה מסחרית, אבל היופי והפונקציונליות בעיצובו יצרו תקדים; מוכוון למודרניות. השימוש בסגנון המשיך גם לאחר מלחמת העולם השנייה.}}{{הערה|"Curves of Steel: Streamlined Automobile Design". Phoenix Art Museum. 2007. Archived from the original on 24 June 2009. Retrieved 1 September 2010.}}.}}.}}.

חומרים תעשייתיים חדשים החלו להיכנס לתעשייה ולהשפיע על עיצוב מכוניות וחפצים ביתיים. חומרים אלו כללו אלומיניום, כרום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק). בקליט הוא חומר הניתן לכופף בקלות לצורות שונות, ועד מהרה החל לשמש בייצור טלפונים, מכשירי רדיו ומכשירים אחרים.

ספינות אוקייניות עוצבו גם הן בסגנון האר דקו, ה