אודות דוד רטנר

סבו של דוד רטנר, פרופ׳ יוחנן (אויגן) רטנר, היה אחת הדמויות המרכזיות בעיצוב המרחב הציבורי, האקדמי והביטחוני של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט ולאחר קום המדינה. רטנר הסב נולד ב-1891, ועלה לארץ ישראל ב-1923. הוא התגורר בדירת חדר בחצר ביתה של ד״ר הלנה כגן ברחוב הנביאים בירושלים, ועבד כפועל בניין בחברת סולל בונה וכשוליה במשרד האדריכלות של פריץ קורנברג. במסגרת עבודתו זו היה בין הפועלים שבנו את האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

בשנת 1925 הוצב יוחנן רטנר כעוזר הוראה של פרופ׳ אלכסנדר ברוולד בפקולטה לאדריכלות בטכניון, וב-1939 הועלה לדרגת פרופסור. הוא לימד בפקולטה לאדריכלות בטכניון, ואף היה דקאן הפקולטה ומנהל משנה בפועל של הטכניון. עבודתו האדריכלית כללה את אחד הבניינים הסמליים ביותר של היישוב טרם הקמת המדינה - בית המוסדות הלאומיים בירושלים. ב-1992, 27 שנה לאחר מותו, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו, במסגרת סדרה שהוקדשה לאדריכלות הישראלית, ועליו ציור של אותו בית מוסדות.

במקביל לקריירה האקדמית-אדריכלית, היה יוחנן רטנר מראשי ה״הגנה״. הוא היה מי שכונה לאחר שנים ״הרמטכ״ל החלופי של מלחמת העצמאות״, כפי שהגדיר אותו מאמר במקור ראשון ב-2020^[2]. כתב על ביצורים, על אופי הלוחמה המודרנית, ועל אסטרטגיה צבאית; פרסם כבר ב-1940 מאמר ב״מערכות״ - כתב העת המקצועי של צה״ל לעתיד - תחת הכותרת ״לאופיים של הביצורים המודרניים״. דוד בן-גוריון פרסם ב-1966 ב״דבר״ מכתב שחרור מיוחד אליו.

הקריירה הציבורית של הסב התרחבה גם לשירות דיפלומטי: היה שגריר מדינת ישראל במוסקבה בשנים 1948-1951. הוא היה אחת הדמויות הבולטות שגישרו בין העולם האדריכלי-אקדמי לעולם הביטחוני של היישוב - בדיוק סוג הצומת שדמויות צאצאיו ייתפסו לאחר שנים, אם כי בצורות שונות.

הקשר של משפחת רטנר עם הטכניון הוא קשר רב דורי שמשתרע על פני יותר ממאה שנים. יוחנן רטנר הצטרף לטכניון כעוזר הוראה ב-1925, הפך לפרופסור ב-1939, ושימש דקאן הפקולטה לאדריכלות ומנהל משנה בפועל של הטכניון. בקרב חוקרי תולדות הטכניון הוא נחשב לאחד מהאדריכלים שעיצבו את אופי המוסד ואת קמפוס הטכניון בנוהריה. הקבר שלו מתועד באתר ״רשות הבולאים״, ובלוויה שלו ב-1965 התקבץ קהל של אלפים: כותרת על דבר ההלוויה הופיעה בעיתון ״דבר״ במונח ״אלפים ליוו את אלוף רטנר למנוחות״.

חשוב להבין את המשמעות של הקשר המשפחתי הזה לדוד רטנר הדובר: הקריה הרפואית רמב״ם הוקמה ופועלת בשיתוף הדוק עם הפקולטה לרפואה של הטכניון. רמב״ם הוא בית חולים אוניברסיטאי, המקיים קשרים הדוקים עם הפקולטה לרפואה של הטכניון (השוכנת בצמוד אליו), ומשמש מתקן ההוראה הקלינית העיקרי של הפקולטה. עבור צאצא של פרופסור היסטורי בטכניון, התפקיד כדובר רמב״ם הוא לא רק מקום עבודה - הוא חזרה לדאלי המשפחתי-המוסדי שהמשפחה בנתה לפני שלוש דורות.

אביו של דוד רטנר הדובר, מיכאל רטנר, היה הבן הצעיר של יוחנן ואורה (פלורה) רטנר. הוא המשיך את דרכו של אביו בתחום האדריכלות. אין לו דף בויקיפדיה משלו, ופעולתו האדריכלית לא תועדה באופן רחב בכלי תקשורת - אבל המעמד המשפחתי שבו גדל נכדם של פרופ׳ יוחנן רטנר היה ברור: משפחה ירושלמית-חיפאית, אדריכלית-אקדמית, ביטחונית בעברה, שיש לה תפקיד מובנה במוסדות העירוניים והאוניברסיטאיים של חיפה.

מיכאל רטנר כתב על אביו במאמר שהתפרסם ב״הארץ״ בספטמבר 2009 תחת הכותרת ״סיפורו האמיתי של יוחנן רטנר״ - מאמר שבו ניסה לתקן רושם היסטורי על אביו^[2]. העובדה שהמאמר התפרסם דווקא ב״הארץ״ - העיתון שבו עבד הבן דוד כעיתונאי - אינה בהכרח מקרית: היא מעידה על קרבת המשפחה לעיתון.

הסבא יוחנן הוליד שני בנים. הצעיר היה מיכאל האדריכל - אביו של דוד הדובר. בנו הבכור, הטייס דוד רטנר, נהרג בשנת 1954. הדוד דוד היה טייס בחיל האוויר בתקופת ראשית שנות המדינה - תקופה שבה חיל האוויר בנה את עצמו לאחר מלחמת העצמאות ומלחמת סיני עוד הייתה לפניו. נסיבות הריגתו של הדוד דוד רטנר אינן מתועדות בויקיפדיה בהרחבה, אבל היא נופלת בתוך התקופה שבה היו הרבה חללי טיסה במשימות אימון ופעולה - שהיו אז עדיין בשלבי בנייה של חיל האוויר הצעיר.

שמו של דוד רטנר הדובר ניתן לו כהנצחה לדודו, הטייס דוד רטנר ז״ל. זוהי מסורת מקובלת במשפחות יהודיות, ובמיוחד באליטה הציונית הוותיקה: שיום של ילד על שם בן משפחה שנפל. הקשר הזה - אישי, משפחתי, אבל גם ציבורי-לאומי - נטוע עמוק ברקע של דוד רטנר. כדובר של בית חולים שעיקר עבודתו בשעות חירום הוא טיפול בפצועי צה״ל ובאזרחים שנפגעו במלחמות, רטנר אינו פועל מבחוץ ממקום נייטרלי: הוא צאצא של חלל מלחמה, נכד של אלוף, ובן של משפחה שעיצבה ידנית כמה ממוסדות היסוד של המדינה.

למיטב המקורות הזמינים, רטנר עצמו אינו מרבה לדבר פומבית על הירושה המשפחתית הזו. אבל ויקיפדיה - בערך על סבו יוחנן - מציינת אותו כצאצא בולט במסגרת תיאור השושלת. הוא היחיד מבני המשפחה שזכה לאזכור בערך ויקיפדיה עברית (אם כי לא בערך משלו).

במונחים אקדמיים, רטנר הוא בעל תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני בתקשורת. ב״זמן ישראל״, שבו הוא מתפרסם כבלוגר, הביוגרפיה שלו מורחבת בנקודה אחת מהותית - תואר שני בתקשורת ובלימודי אסון. הבחנה זו אינה זניחה. לימודי אסון (Disaster Studies) הם דיסציפלינה אקדמית הולכת ומתפתחת שעוסקת בניהול שעת חירום, בתקשורת אסונות, ובכלים סוציולוגיים ופסיכולוגיים להבנת ההתנהלות של מערכות בעת קריסה.

בחירה אקדמית זו - שילוב של תקשורת ולימודי אסון - היא הסמכה אקדמית כמעט מותאמת אישית לתפקיד שאליו נכנס: דובר של בית החולים השלישוני היחיד של צפון ישראל, אזור שמאז קום המדינה הוא חזית קבועה. לימודי המזרח אסיה - שהם תואר ראשון מסורתי באקדמיה הישראלית של שנות ה-90 וה-2000, ופחות מותאמים ישירות לעולם הדוברות הרפואית - מציינים בחירה אינטלקטואלית קודמת יותר, ייתכן שמהתקופה שבה רטנר עוד לא חזה את עצמו כעובד מוסדי-ביטחוני.

טרם המעבר לרמב״ם, היה דוד רטנר כתב בעיתון ״הארץ״. הוא נחשב לעיתונאי הארץ לשעבר. תחומי הכיסוי שלו ב״הארץ״ נגעו לפי מקורות שונים לחיפה והצפון, וגם לסוגיות אסטרטגיות-יישוביות (ראיון על נסיבות קבורה משפחתית מ-2016 שבו הוא הופיע כסופר ולא כסובייקט^[2]).

המעבר מעיתונאות לדוברות הוא נתיב קלאסי בישראל - רוב הדוברים המוסדיים בכירים בישראל היו תחילה עיתונאים. אבל המעבר הזה הוא גם מעבר של ״הצד של המתרס״: מי שעבד כעיתונאי שלוחו את גופי הציבור עובר להיות מי שמייצג את אותם גופים מול עיתונאים אחרים. רטנר, כמי שעבד ב״הארץ״ - עיתון שמקיים מסורת של עיתונאות ביקורתית - נכנס לתפקיד דובר עם רקע מתאים לתקשורת ההגנתית של מוסד גדול: הוא יודע איזה שאלות עיתונאים שואלים, כי הוא עצמו שאל אותן.

למרות המעבר, רטנר ממשיך לפרסם כתבות ב״הארץ״ מדי פעם. בערך עליו ב״הארץ״, יש דף כתבים ייעודי עם תכנים שלו^[8]. זאת הוא עושה ככל הנראה במעמד של פרשן/בלוגר/עורך אורח, לא ככתב פעיל. הקשר עם ״הארץ״ נשמר אבל הוא לא קשר תעסוקתי מלא.

בנוסף לעבודתו ב״הארץ״, היה רטנר יו״ר אגודת העיתונאים בחיפה והצפון לשעבר. תפקיד זה הוא מעמד שמייצג את הקהילה העיתונאית של אזור גיאוגרפי שלם - לא רק עובדי עיתון בודד. תפקיד יו״ר אגודת העיתונאים האזורית כולל ייצוג של עיתונאים מול רשויות, מול מעסיקים, ומול בתי משפט בנושאים הקשורים לחופש העיתונות, להגנה על מקורות, ולתנאי עבודה של עיתונאים. זוהי עמדה ציבורית שמעידה על מעמדו של רטנר בקהילה העיתונאית של חיפה והצפון לפני המעבר שלו לעולם הדוברות.

העובדה שרטנר היה יו״ר אגודת העיתונאים האזורית ולאחר מכן עבר להיות דובר של בית החולים הגדול ביותר באזור - שאיתו מתעסקים עיתונאים שלו בקביעות - היא דוגמה לתופעה הידועה כ-revolving door (״דלת מסתובבת״) בין עיתונות לדוברות. בארה״ב ובאירופה מטופלת התופעה הזו לעיתים בכללי אתיקה רישמיים. בישראל היא מקובלת ולא מטופלת.

רטנר הצטרף לרמב״ם באמצע שנת 2006. התזמון של המעבר אינו זניח. ב-12 ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, מלחמה שהפכה את חיפה ואת הצפון כולו לחזית לטילים. רמב״ם, בית החולים השלישוני היחיד באזור, היה במרכז הטיפול בפצועים - אזרחים וחיילים כאחד. רטנר, שזה עתה הגיע לתפקיד, מצא את עצמו בעמדת הדובר של מוסד בלב מלחמה תוך ימים בודדים מתחילת עבודתו.

מהלך זה - מעבר של אדם בכיר מעולם העיתונות לעולם הדוברות, חודשים בודדים לפני אירוע ביטחוני מרכזי שמציב את המוסד שלו בלב הסיקור - היה במידה מסוימת מקרי, ובמידה אחרת מאופייני. רמב״ם, שידע שהוא קשור באירועי חזית, ככל הנראה זיהה את הצורך באיש דוברות מקצועי דווקא בתקופה הזו.

האתר הרשמי של רמב״ם מתאר את מלחמת לבנון השנייה כ-״טבילת אש״ של היחידה לדוברות וקשרי ציבור: ״במלחמת לבנון השנייה (2006) עברה יחידת הדוברות וקשרי הציבור 'טבילת אש' חסרת תקדים מבחינת היקף המגעים בין התקשורת הישראלית והבינ״ל ובין המרכז הרפואי רמב״ם. העובדה שרמב״ם היה בית החולים המרכזי בצפון ישראל וככזה טיפל ברוב הפצועים הקשים של הצבא ושל האוכלוסייה האזרחית, תוך שהוא בעצמו מטווח ע״י האויב, הביאה איתה חשיפה עצומה לבית החולים״.

תקופת המלחמה הזו עיצבה את עבודתו של רטנר לאורך 20 השנים הבאות. המלחמה הראתה שלדובר במתקן רפואי שנמצא בחזית העורף יש תפקיד חשוב בהסברה והרגעת הציבור, וגם סיוע למאמץ ההסברתי הלאומי - כל זאת, ברוב המקרים בזמן אמיתי. היחידה לדוברות וקשרי ציבור היא כיום חלק בלתי נפרד ממערך ההכנה למקרי חירום. במילים אחרות, רטנר הפך את היחידה שלו ממנגנון תקשורת רגיל לחלק בלתי נפרד מהפעילות החירומית של בית החולים.

במשך 13 השנים הראשונות בתפקיד, עבד רטנר תחת פרופ׳ רפי ביאר - מנהל רמב״ם שכיהן בתפקיד מ-2006 עד 2019. פרופ׳ רפי ביאר ניהל את רמב״ם ב-13 השנים האחרונות ופרש לגימלאות. ביאר היה הדמות שעיצבה את רמב״ם המודרני: הוא הוביל את הקמת מגדל סמי עופר, את החניון התת קרקעי המבוצר, את ההסכמים האסטרטגיים עם הטכניון, ואת מיתוג בית החולים כמרכז על באזור הצפון.

תקופת ביאר היא תקופת ההתבססות של רטנר. הוא הפך מדובר חדש לדובר ותיק, מי שמייצג מוסד במו עיני התקשורת הישראלית והבינלאומית. במהלכה הוא עבד מול עשרות אירועי חירום קטנים יותר - פיגועי דקירה, תאונות דרכים, אירועי ירי, מחלות מדבקות. כל אלה דרשו תקשורת בזמן אמת.

אחד הפרויקטים המוסדיים הגדולים ביותר של רמב״ם בתקופת רטנר היה בניית מגדל סמי עופר - בניין רמב״ם הראשי החדש - מעל חניון תת קרקעי מבוצר. החניון, מתחת ל-3 קומות אדמה, תוכנן מלכתחילה לשמש כבית חולים אלטרנטיבי במקרה חירום - מבנה מוגן שבו ניתן להעביר את כל פעילות בית החולים תוך שעות בודדות במקרה של איום על המבנים העל-קרקעיים.

הפרויקט הזה - מבנה תת קרקעי שיכול להפוך לבית חולים מחתרתי תוך שעות - היה גם פרויקט תקשורתי משמעותי. החניון התת קרקעי ברמב״ם פתוח לקהל המבקרים והמטופלים בימי שגרה, אבל כל מי שמכיר את התכנון יודע שהוא נועד לעבור מצב חירום במהירות. רטנר ניהל את הסיקור התקשורתי של הפרויקט הזה - שיווק ישראלי-בינלאומי של ״בית החולים המבוצר היחיד מסוגו בעולם״.

במרץ 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה בישראל, עברה רמב״ם להפעלת המתחם המבוצר כמחלקת אשפוז המונית של חולי קורונה. החניון התת קרקעי הומר תוך ימים לשטח אשפוז של מאות מיטות, וזה הפך לסיפור תקשורתי גלובלי: בית חולים שבנה מבעוד מועד מבנה תת קרקעי לעת חירום, והנה ההזדמנות לתקשר את ההישג הזה לעולם.

תקופת הקורונה הייתה תקופה אקסטרים-בולטת בעבודת הדוברות של רטנר. רמב״ם הפך לאחד מסמלי המאמץ הישראלי להתמודד עם המגפה. דוברו של בית החולים היה הקול המרכזי לסיקור מאות סיפורים של חולים, של צוותים רפואיים, של חידושים רפואיים, ושל סטטיסטיקות יומיומיות שהתעדכנו במהירות.

בפברואר 2019 הוכרז מינויו של פרופ׳ מיכאל (מיקי) הלברטל למנכ״ל רמב״ם, במקום ביאר שפרש. ד״ר מיכאל (מיקי) הלברטל, מי ששימש בשנים האחרונות כסגן מנהל רמב״ם, מונה לתפקיד מנכ״ל הקריה הרפואית רמב״ם. ד״ר הלברטל שייכנס רשמית לתפקיד החל ב-28 לפברואר מחליף את פרופ׳ רפי ביאר, אשר שימש כמנהל רמב״ם ב-13 השנים האחרונות ופרש לגמלאות.

הלברטל הוא איש המוסד מבפנים: לד״ר הלברטל שלוש התמחויות שאותן עשה ב-32 שנות עבודתו ברמב״ם: ברפואת ילדים, בטיפול נמרץ ילדים ומינהל רפואי. הוא היה ראש המרכז הבינלאומי להוראת הטראומה והיערכות לחירום ברמב״ם - תפקיד שמראה את הקשר ההדוק בין רמב״ם למערך הטראומה הצבאי הישראלי.

תקופת הלברטל היא תקופת הקורונה (2020-2022) ומלחמת חרבות ברזל (2023-). היא תקופת המבחנים הגדולים של עבודת הדוברות של רטנר. במרץ 2025 פורסם כי הלברטל יפרוש לגמלאות באוגוסט 2025. בפועל, הכהונה התארכה עד אוקטובר כדי לקלוט את המנכ״ל הנכנס.

במלחמת חרבות ברזל, רמב״ם - כבית החולים השלישוני של הצפון - היה מוקד טיפול מרכזי בפצועי חזית הלבנונית הצפונית, ובאוכלוסייה האזרחית שנפגעה מטילי חיזבאללה. רטנר ניהל בתקופה זו את אחד הסיקורים הצפופים ביותר של בית חולים בהיסטוריה התקשורתית של ישראל: כל יום מאות פיניות תקשורתיות, רבים מהם בינלאומיים, עם פעילות 24/7.

מאי 2020, בעיצומה של תקופה זו של הצפת מערכת הבריאות, פרסם רמב״ם הודעה: ״חילופי תפקידים ומספר מינויים בכירים נכנסו לתוקפם בשבועיים האחרונים בקריה הרפואית רמב״ם בחיפה, עם חזרת בית החולים לשגרת עבודה. בין בעלי התפקידים שני מינויים להנהלת בית החולים, מנהלת חדשה לאונקולוגית ילדים וייצוג גבוה של נשים״. בתקופה זו רטנר היה במרכז של כל הכרזה ציבורית של בית החולים.

ביוני 2025 פרצה מלחמת ״שאגת הארי״ - המלחמה הישראלית מול איראן ושלוחותיה. רמב״ם שוב מצא את עצמו בלב הסיקור הצבאי-רפואי. החניון סגור לקהל המבקרים והמטופלים במלחמת שאגת הארי עד להודעה חדשה - הכרזה שמסבירה את חזרה למצב חירום של המתחם התת קרקעי.

בכתבה שפורסמה ב-Ynet בסוף מאי 2026, רטנר אישר את מעמדו הותיק במוסד: ״אני 20 שנה ברמב״ם, ראיתי מחזות מרגשים כמו הקצין תומר בוהדנה שמחווה סימן 'וי' עם האצבעות במנחת המסוקים כשפונה לכאן במלחמת לבנון השנייה, ראיתי מראות של התרוממות רוח וראיתי מראות של שכול בלתי נתפס ושברון לב״. הציטוט הזה - שכולל את הוותק שלו, את הזיכרון של תחילת הקדנציה, ואת המתח בין מחזות התרוממות לבין מחזות שכול - הוא תמצית הפילוסופיה הציבורית של רטנר.

אזכור הקצין תומר בוהדנה בציטוט של רטנר אינו מקרי. בוהדנה היה קצין חי״ר שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ב-2006 והפך לאחד מסמלי המלחמה: התמונה של בוהדנה במנחת המסוקים של רמב״ם, מציג את סימן ה-״וי״ עם האצבעות מתוך גוף שבור, התפרסמה ברחבי העולם והפכה ל-iconic image של אותה מלחמה.

שילובו של הציטוט הזה על ידי רטנר בכתבה משנת 2026 הוא בחירה תקשורתית מודעת: רטנר מציב את עצמו כשומר הזיכרון של בית החולים. הוא לא רק דובר של בית חולים - הוא רואה את עצמו כמתעד של רגעים היסטוריים. זוהי גם נקודת חולשה אפשרית של עבודתו: דובר שזוכר ומשתף מחדש את ״הרגעים הגדולים״ של המוסד מסכן ליפול לסיפור-הוקרה מובן, במקום ביקורת או דיוק.

בספטמבר 2025 נבחרה ד״ר מיכל מקל כמנכ״לית רמב״ם הבאה, במקום הלברטל הפורש. היא מכהנת כסגנית מנהל בית החולים מאז 2017 והתמודדה למכרז מול מנהל בית החולים זיו בצפת פרופ׳ סלמאן זרקא. ד״ר מקל, בת 52, נשואה ואם לשלושה, נולדה וגדלה בחיפה. היא תחליף את פרופ׳ מיקי הלברטל שכיהן כמנהל רמב״ם מאז 2019.

מקל היא המנכ״לית השלישית שתחתה משרת רטנר. הוא הפך לעובד ההנהלה הוותיק ביותר שעדיין מכהן - שמסע של מנכ״לים, סגנים, מנהלי חטיבות וצוותים שעוברים בבית החולים מתבצע מעליו, בעוד הוא נשאר. נקודה זו היא נקודת חוזק (יציבות, ידע מצטבר, רשת קשרים בלתי ניתנת להחלפה) וגם נקודת חולשה אפשרית (קושי בריענון, סיכון לבועת תפיסה).

בנוסף לתפקידו הרשמי כדובר רמב״ם, מפרסם רטנר טורים אישיים-פוליטיים ב״זמן ישראל״ - אתר העיתונות העברי-אמריקאי של Times of Israel^[4]. הטור האחרון שלו מל״ג בעומר 2024, על דמותו של בר כוכבא, כולל קביעה ביקורתית חדה על דמותו: ״הוא הצליח להרדים את המודיעין של הצבא החזק באזור לגבי כוונותיו לצאת למלחמה. הוא האמין בלוחמה ממנהרות ומתחמים תת קרקעיים והצליח לפגוע קשות בכוחות אויב גדולים. הוא איים לשרוף את הבתים של בני עמו שלא סייעו לו, והאגדות סיפרו שהרג במכות את הדוד שלו שבו חשד שהיה משת״פ של האויב. גם אחרי 1900 שנה, ולקראת ל״ג בעומר עם שירי הגיבור והאריה, לא בטוח את מי באזור שלנו, רווי האלימות ההיסטורית, דמותו של בר כוכבא הכי מזכירה לנו״.

הקריאה הברורה היא השוואה ביקורתית בין בר כוכבא לבין מנהיגות מודרנית - ככל הנראה הנהגת חמאס. אבל הקריאה החלופית - שגם רטנר מציע באופן עקיף - היא ביקורת על הצד הישראלי: ״לא בטוח את מי באזור שלנו, רווי האלימות ההיסטורית, דמותו של בר כוכבא הכי מזכירה לנו״. הציטוט הזה - מדובר של בית חולים ממשלתי - הוא חריג בנוף הדוברים המוסדיים.

רטנר נמצא גם בכרטיסיית כותבים של ״העין השביעית״ - כתב העת לביקורת התקשורת של מכון ירושלים^[9]. ״העין השביעית״ מקדישה את עיקר תכניה לביקורת על התקשורת הישראלית, על בעלי האינטרסים שמעצבים אותה, ועל הדינמיקה הציבורית של הסיקור. נוכחותו של רטנר בכרטיסיית כותבים - לצד התפקיד שלו כדובר רמב״ם - מעמיק את הזיהוי שלו עם הצד העיתונאי, גם בעודו עובד עבור גוף ציבורי.

זוהי תופעה מעניינת. דוברים ציבוריים-מוסדיים רבים נמנעים ממעורבות בשיח הביקורתי על התקשורת, כיוון שהדבר עלול להעיב על יכולתם לתפקד מול תקשורת. רטנר, להפך, ממשיך לכתוב, להגות, ולהיות חלק מהקהילה העיתונאית-ביקורתית.

החזרה ללימודי אסון - שכן רטנר מציג את עצמו כבעל תואר שני בתקשורת ובלימודי אסון - אינה רק נקודה ביוגרפית פורמלית. היא מצביעה על תפיסת תפקיד מסוימת: דובר של מוסד רפואי אינו רק מי שמייצר הודעות לעיתונאים. בהקשר של בית חולים שלישוני בצפון ישראל, הוא חלק ממנגנון ניהול האסון. ההסמכה האקדמית של רטנר בתחום זה היא אישור פורמלי לתפיסה זו.

זאת בניגוד למודל הקלאסי של דובר ציבורי, שמתפקד כצינור הודעות מההנהלה לתקשורת. רטנר מתפקד יותר כיועץ אסטרטגי לחירום של ההנהלה, ופחות כדובר טכני. זוהי גם הסיבה לכך שיש לו עמדה ארוכת שנים: היו צריכים לבנות אותה במשך 20 שנה.

היחידה לדוברות וקשרי ציבור של רמב״ם איננה יחידה גדולה לפי מידות של מוסדות ציבוריים, אבל היא יחידה מורכבת מבחינת היקף עבודתה. היחידה לדוברות ויחסי ציבור אחראית על הקשרים עם התקשורת המקומית, הארצית והבינ״ל. כמו כן עוסקת היחידה, בשיתוף פעולה עם יחידות יחסי הציבור והשיווק של רמב״ם, בקידום פרויקטים שיווקיים והסברתיים - גם לקהילה הרחבה וגם לאוכלוסיית עובדי המרכז הרפואי.

שלוש שכבות עבודה: תקשורת מקומית-חיפאית (קולוט: ״כלבו״, ״ידיעות חיפה״, ״חי פֹּה״, רדיו חיפה); תקשורת ארצית (Ynet, וואלה, מאקו, הארץ, גלובס, כאן 11, רשת 12 ו-13); ותקשורת בינלאומית (BBC, CNN, רויטרס, AFP, AP - שבמלחמת חרבות ברזל ובחרבות ברזל פנו לרמב״ם בקצב יומי). היחידה גם פנימית: שיווק והסברה לעובדי בית החולים עצמם, פרויקטים של הון אנושי, ויחסים עם תורמים גדולים (משפחת עופר, משפחת פישמן, משפחות אינסייטק).

אחד התחומים שבהם רטנר התבלט בתקופת הקורונה ובמלחמות הוא העבודה מול התקשורת הבינלאומית. רמב״ם הוא בית החולים השלישוני הצפוני היחיד, וככזה הוא בכוכבת תכופה של כל סיקור בינלאומי על הגבול הצפוני של ישראל. כשמסקרי NBC, BBC, או CNN מגיעים ארצה כדי לסקר את הגבול הצפוני, הם פונים לרמב״ם. רטנר ניהל אותם בכל אחת מהמלחמות.

החינוך שלו - לימודי מזרח אסיה לתואר ראשון - אינו מתאים ישירות לעבודה זו. אבל התואר השני בתקשורת ובלימודי אסון, יחד עם ניסיונו כעיתונאי ב-״הארץ״ (שלו מסורת של אנגלית, של ערוץ ״Haaretz English״, של קשרים בינלאומיים), מספקים לו את הכלים הנדרשים.

הצומת שבו עומד דוד רטנר - דובר רישמי של בית חולים ממשלתי, יו״ר לשעבר של אגודת העיתונאים המקומית, בלוגר פעיל ב״זמן ישראל״, כותב מדי פעם ב״הארץ״, נוכח ב״העין השביעית״ - יוצר מספר נקודות מתח מובנות שעדיין לא הוצפו ציבורית, אבל קיימות מבנית:

ראשית: ניגוד עניינים בין כותב פוליטי לדובר ציבורי. בלוג של דובר רמב״ם ב״זמן ישראל״ שמבקר את חמאס, את נתניהו, או את המנהיגות הישראלית עלול ליצור רושם של מעורבות פוליטית של בית החולים. רטנר עצמו ככל הנראה מקפיד להבחין בין כתיבתו הפרטית לתפקידו, אבל ההבחנה הזו אינה תמיד נשמרת על ידי קהל הקוראים שלו.

שנית: יציבות חריגה בתפקיד. 20 שנה כדובר של מוסד אחד היא תקופה ארוכה בנוף הדוברות הישראלית. בעולם הדוברות הציבורית, הנוהג המקובל הוא חילוף כל 5-7 שנים - בעיקר כדי למנוע השפעות של בועה תקשורתית. רטנר חרג מהדפוס הזה באופן דרמטי. הסיבות לכך אינן ברורות לציבור: יציבות אישית, יכולת מקצועית, חוסר במועמדים חלופיים, או רצון של ההנהלה לשמור על איש הקשר הוותיק.

שלישית: שייכות מובנית ל-״משפחת הטכניון״. רמב״ם וטכניון הם שני מוסדות חיפאיים מקושרים, ורטנר הוא נכד של פרופסור בולט בטכניון. הוא לא יחויב להתמודד עם משברים שיכולים לפגוע במוסדות אלה, כי השייכות המשפחתית-מוסדית שלו אליהם היא מקבוצת היסוד שלו. במונחים תקשורתיים, זה יוצר מצב שבו דובר אינו נטרלי ביחס למוסד שלו: הוא חלק ממנו ביסודו.

דוד רטנר הוא דמות שלא נכנסת בקלות לקטגוריות המוכרות של נוף הדוברות הציבורית הישראלית. הוא אינו דובר טכני - של מי שמספק מידע ומקרא הודעות. הוא אינו דובר פוליטי-מפלגתי - של מי שמקדם אג׳נדה. הוא דובר ״מוסדי-אקדמי״: מי שעובד תחת מנכ״לים שמתחלפים, אבל הוא עצמו ממשיך לייצג את המוסד עצמו לאורך זמן.

המסלול שלו - מעיתונאי ״הארץ״ לבית חולים ממשלתי - אינו ייחודי. אבל המשך השמירה שלו על כתיבה אישית, על נוכחות ב״העין השביעית״, ועל זהות עיתונאית במקביל לתפקיד הדוברות, הוא כן ייחודי. רוב הדוברים המוסדיים בישראל ״מוותרים״ על הזהות העיתונאית כשהם נכנסים לתפקיד. רטנר לא ויתר. הוא ממשיך להיות עיתונאי-בלי-עיתון, או דובר-עם-קול-עיתונאי.

הירושה המשפחתית-מוסדית שלו - נכד של פרופסור היסטורי בטכניון, אדריכל בית המוסדות הלאומיים, אלוף וראש מטה ה״הגנה״ - נותנת לו את העומק התרבותי שמשפיע על תפיסת התפקיד שלו. הוא לא איש שהגיע מהשוק התקשורתי הפרטי. הוא בן של אדריכלים, נכד של דקאן הפקולטה לאדריכלות בטכניון. הוא ילד של ההסתדרות הציונית הישנה. דבר זה משפיע על הכבוד שהוא רוחש למוסד שלו, ועל יכולתו לתקשר עם דמויות בכירות באקדמיה ובצבא.

ב-20 השנה האחרונות, ישראל עברה דרך שלוש מלחמות גדולות (לבנון השנייה, חרבות ברזל, שאגת הארי), מספר מבצעים בעזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן), מגפת קורונה גלובלית, ושורה של אירועי חירום מקומיים. דרך כל אלה היה רטנר הקול של רמב״ם. בית החולים הגדול ביותר של הצפון אף פעם לא היה ללא דובר. שלוש מנכ״לים - ביאר, הלברטל, מקל - סמכו עליו. הוא נשאר.

זוהי הצלחה מקצועית גדולה. אבל היא גם מציבה שאלה ארוכת טווח על מוסדות ציבוריים: האם 20 שנה של אותו דובר באותו תפקיד היא יציבות מבורכת, או היא בעיה מבנית? באירופה ובארה״ב, נוהג חילוף הדוברים הציבוריים כל 5-7 שנים אינו מקרי - הוא מבוסס על תפיסה שהדובר צריך להתחדש כדי לא להפוך לחלק מהמוסד עצמו. רטנר הפך לחלק. כיצד הוא מתמודד עם הסכנה של אובדן נקודת מבט חיצונית? הציבור אינו יודע. בית החולים אינו מספר.

1. ״הקריה הרפואית רמב״ם - צוות״, האתר הרשמי של רמב״ם, www.rambam.org.il/about-rambam
2. ״יוחנן רטנר״, ויקיפדיה העברית, he.wikipedia.org/wiki/יוחנן_רטנר
3. ״הזמן של דוד רטנר״ - דף כותב, זמן ישראל, www.zman.co.il/writer/27225
4. ״הזמן של דוד רטנר - בלוג בר כוכבא״, זמן ישראל, מאי 2024
5. ״רחפן התפוצץ על א׳״, Ynet, מאי 2026 (ראיון שבו רטנר אישר ״20 שנה ברמב״ם״)
6. ״ד״ר מיכאל הלברטל מונה לתפקיד מנכ״ל הקריה הרפואית רמב״ם״, האתר הרשמי של רמב״ם, פברואר 2019
7. ״ד״ר מיכל מקל נבחרה לנהל את בית החולים רמב״ם״, Ynet, ספטמבר 2025
8. דף הכתב של דוד רטנר ב״הארץ״, www.haaretz.co.il/ty-WRITER
9. דף הכותב של דוד רטנר ב״העין השביעית״, www.the7eye.org.il/writer/דוד-רטנר
10. ״מיכאל הלברטל״, ויקיפדיה העברית, he.wikipedia.org/wiki/מיכאל_הלברטל
11. ״לקראת המכרז מחר: מי יהיה המנכ״ל החדש של בית החולים רמב״ם?״, גלובס, ספטמבר 2025
12. ״הקריה הרפואית רמב״ם - מגדל סמי עופר״, אתר רמב״ם הרשמי
13. ״רמב״ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם״, ויקיפדיה העברית