אודות דלק אנרגיה

חברת דלק מערכות אנרגיה בע״מ נוסדה ב-1 בספטמבר 1981 תחת השם "דלק חיפושי נפט בע״מ". באוגוסט 1982 חתמה החברה על הסכם לרכישת 75 אחוז מהאינטרסים בתחום חיפושי הנפט בישראל שהיו לחברת הדלק הישראלית, תמורת 130 אלף דולר. רכישה זו הניחה את הבסיס לפעילות החברה בתחום חיפושי האנרגיה בישראל.

בשנים שלאחר מכן התרחבה החברה לפעילות בחיפושי נפט וגז מחוץ לישראל, כולל השקעות בארצות הברית, רוסיה והים הצפוני. עם זאת, החל משנת 2009 החליטה החברה לאמץ מדיניות של התמקדות בנכסיה בישראל. במהלך 2009 מכרה דלק אנרגיה את רוב נכסיה וזכויותיה בעסקי נפט וגז בחוץ לארץ. בין השנים 2010-2011 מכרה החברה את נכסיה וזכויותיה בארצות הברית, וב-2013 מכרה את נכסיה ברוסיה ובים הצפוני. עם תום סדרת המכירות, נותרו בידי דלק אנרגיה נכסים וזכויות חיפוש בישראל ובקפריסין בלבד.

שותפות אבנר

ב-1991 הקים גדעון תדמור יחד עם דודו דוד כהן ואלי רוזנברג את חברת אבנר קידוחים, שותפות לחיפוש גז ונפט. ב-1999 התגלה מאגר ים תטיס בו החזיקה אבנר 23%. מאגר זה סימן את ההתחלה של עידן חדש בחיפושי הגז בישראל.

ב-2001 מונה גדעון תדמור למנכ״ל דלק אנרגיה, ובמקביל המשיך לשמש כמנכ״ל אבנר חיפושי נפט. ב-2007 מונה ליו״ר דלק קידוחים. תדמור, שנחשב ל"אבי הגז" של ישראל, היה הדמות המרכזית שהובילה את חיפושי הגז והנפט בקבוצת דלק. הוא היה שותף מרכזי לכל תגליות הגז הגדולות של ישראל - ים תטיס (1999), תמר (2009) ולוויתן (2010).

תדמור עמד בחזית המאבקים מצד קבוצת דלק במסגרת ועדת ששינסקי לבחינת מיסוי הגז, ועדת צמח לבחינת מדיניות משק הגז, ובמחלוקות סביב מתווה הגז.

נקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה של דלק אנרגיה אירעה בינואר 2009 עם גילוי שדה הגז "תמר". המאגר, הממוקם כ-90 קילומטרים מערבית לחיפה ובעומק של כ-1,700 מטרים מתחת לפני הים, הוכיח כמויות גז מסחריות עצומות. הגאולוג יוסי לנגוצקי בחר את מיקום האתר וקרא לו על שם נכדתו הבכורה, תמר.

השותפים במאגר עם תחילת ההפקה היו נובל אנרג׳י (36%), ישראמקו (28.75%), אבנר חיפושי נפט (15.625%), דלק קידוחים (15.625%) ואלון חיפושי גז טבעי (4%). בפיתוח המאגר הושקעו כ-3 מיליארד דולר, והזרמת הגז הטבעי ממנו לישראל החלה ב-30 במרץ 2013.

ההערכות לגבי כמות הגז הכוללת שניתן להפיק ממאגר תמר, כולל עתודות מוכחות וסבירות, עמדו על 307 מיליארד מטר מעוקב - מתוכם 281 מיליארד מטר מעוקב במאגר תמר עצמו ועוד 26 מיליארד במאגר הסמוך "תמר דרום מערב".

בדצמבר 2010 התגלה מאגר הגז "לוויתן", הגדול ביותר שנמצא מול חופי ישראל. המאגר ממוקם כ-130 קילומטרים מערבית לחיפה ובעומק של כ-5,000 מטרים מתחת לפני הים. ההערכות הראשוניות דיברו על כמות גז של כ-453 מיליארד מטר מעוקב - כמות הגדולה ב-80% מזו שבמאגר תמר. אנליסטים העריכו את שווי לוויתן בין 7.5 ל-10 מיליארד דולר.

השותפויות במאגר כללו את דלק קידוחים (22.67%), אבנר (22.67%), נובל אנרג׳י (39.66%) ורציו (15%).

באוקטובר 2011, חודש לאחר שההסכם לייבוא גז ממצרים הופסק בעקבות פיצוצים חוזרים של צינור הגז בסיני, החל הממונה על הגבלים עסקיים דיויד גילה תהליך שימוע לקביעת מעמד שותפויות הגז. בנובמבר 2012 קבע גילה חד-משמעית שקבוצת דלק ונובל אנרג׳י, השחקן היחיד שנותר בשוק הגז הטבעי בישראל, הם מונופול גז.

לאחר הכרזת המונופול, התברר שבדצמבר 2011, חודש אחרי השבתת הגז ממצרים, חתמו השותפויות במאגר תמר על הסכם סופי עם חברת החשמל. עם רק גורם אחד שיכול לספק גז, המחיר עלה ב-20 אחוז.

באוקטובר 2011, במקביל לתהליך הכרזת המונופול, מינו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האנרגיה והמים עוזי לנדאו את הוועדה הבינמשרדית לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל. הוועדה, שכונתה "ועדת צמח" על שם יו״רה שאול צמח, מנכ״ל משרד האנרגיה והמים, כללה בהרכבה את פרופ׳ יוג׳ין קנדל, גל הרשקוביץ הממונה על התקציבים, פרופ׳ דיוויד גילה הממונה על הגבלים עסקיים, ונציגים נוספים מהמטה לביטחון לאומי ומשרד החוץ.

הוועדה הגישה את המלצותיה באוגוסט 2012. המלצת הליבה של הוועדה קבעה את היקף הגז שיש להבטיח למשק המקומי במטרה שיספיק ל-25 שנה, וכתוצאה מכך הגבילה את הייצוא. לשימוש מקומי, מ-2013 והלאה, יושארו כ-540 מיליארד מטר מעוקב. ביוני 2013 החליטה הממשלה לקבל את עיקרי המלצות הוועדה.

בעקבות יוזמות של חברי כנסת ושל ארגונים חברתיים להגדיל את חלקה של המדינה בתקבולים מהכנסות הגז והנפט, החליט שר האוצר יובל שטייניץ באפריל 2010 על הקמת ועדה מקצועית בראשות פרופ׳ איתן ששינסקי לבחינת משטר המס הנהוג בישראל מהפקת גז ונפט. המדיניות הפיסקאלית עד אז הייתה כפופה לחוק הנפט מ-1952, שאיפשר לחברות לקבל רישיון קידוח ללא עלות, בתמורה לתמלוגים בשיעור 12.5 אחוז ומס חברות.

בדצמבר 2010 הגיש ששינסקי את המלצותיו, שעוגנו בחקיקה ראשית ואושרו בכנסת ב-30 במרץ 2011, בהצבעה של 78 בעד מול 2 מתנגדים. ההמלצה העיקרית הייתה להעלות את חלקה של המדינה (government take) מרף של כ-37 אחוז לרף מקסימאלי של כ-62 אחוז, באמצעות החלת מס מיוחד על פעילות הפקת הגז. החוק קבע שחלקה של הממשלה בהכנסות מתגליות הנפט והגז יעלה ל-52-62 אחוז.

עם זאת, נקבע בחוק שהמס המקסימלי ייגבה רק לאחר שחברות הגז יחזירו 150 אחוז מהשקעתן בפיתוח המאגרים. במקרה של תמר, ניתנה הטבה מיוחדת - גביית תקרת המס תחל רק לאחר שהשותפים בו ישיגו תשואה של 230 אחוז על השקעתם בפיתוחו.

מחלוקת ניכוי האזילה

באוקטובר 2011, במהלך גיבוש התקנות הצמודות לחוק ששינסקי, התגלה ניסיון של משרד האוצר להוסיף סעיף שלא נכלל בהחלטת הממשלה - ביטול ההכרה בהוצאות פיתוח קידוחי הנפט והגז. יו״ר ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני עצר את הדיון ודרש להוציא מהתקנות את מה שלא נכלל בהחלטות הממשלה.