בשנת 1874 נחתם הסכם בין מנהיגי האיים (שנודעו אז בשם "איי הקניבלים") לבין האימפריה הבריטית על הסתפחות האיים אליה. האימפריה הבריטית שלטה אז באוסטרליה, שהייתה קרובה יחסית לפיג'י (מרחק של 19 ימי הפלגה).

מעט לאחר חתימת ההסכם הוזמן מנהיג האיים הצ'יף קאקובאו (אנ') אל העיר סידני שבאוסטרליה כדי להשתתף בחגיגה לרגל ההסכם.

במהלך ביקורו של הצ'יף ופמלייתו בסידני, בדצמבר 1874, התחוללה שם מגפת חצבת.^[1] הקבוצה התארחה בעיר כשבוע ויצאה בהפלגה לדרכה חזרה. היא הגיעה לבירת פיג'י לבוקה ב-12 בינואר 1875.

בדרך חזרה הראו שניים מאנשי הקבוצה סימנים של הידבקות בחצבת, ואפשר שהיו בה נדבקים נוספים. למרות זאת לא הניפה האונייה את דגל המגפה, כפי שהיה נהוג אז. נוסעיה לא הוכנסו להסגר של 40 יום כמקובל וירדו לחוף ללא כל בידוד.

זמן קצר לאחר מכן, ב-22 בינואר, נערכה בלבוקה פגישה של ראשי 69 השבטים בפיג'י. היא נועדה לחיזוק התמיכה בשלטון הבריטי באיים. תוצאת הפגישה הייתה הפצת המחלה בין המשתתפים על ידי מי שנדבקו בה אך טרם הפגינו סימפטומים שלה. לאחר הפגישה חזרו משתתפיה לקהילותיהם והפיצו בה את המחלה.

התוצאה הייתה הרסנית, שכן עד אותה עת היו איי פיג'י מבודדים למדי מהשפעת האימפריות הקולוניאליות ואוכלוסייתם לא נחשפה למחלות זיהומיות, וחצבת בכלל זה. על כן היו תושבי האיים נטולי חסינות למחלה באופן מוחלט. מצב זה היווה דוגמה לתופעה של מגפה באוכלוסייה חסרת חסינות (virgin soil epidemic) (אנ').

בתוך מספר חודשים התפשטה החצבת כמעט לכל רחבי האיים. מפברואר ועד יוני היה חולי המוני והסדר החברתי באוכלוסייה קרס, שכן לא היה ביישובים מי שיטפל בחולים ויספק מזון. פרצו רעב ומחלות נוספות. בסך הכל מתו מהמחלה כ-40 אלף איש – יותר מרבע מתושבי פיג'י. המצב הקטסטרופלי גרם לתושבים לחשוב שבריטניה מנסה להשמיד אותם. התחולל מרד ותושבים רבים עזבו את הנצרות לטובת מסורות מקומיות, לרבות אלימות וקניבליזם.