בילדותה התגוררה עם משפחתה בשכונת נווה צדק בתל אביב, ולאחר מכן עברה עם משפחתה ליישוב כפר האורנים. מעיין היא השלישית מבין ארבעה אחים, חלקם עוסקים בתחום המוזיקה. אחיה, , הוא פסנתרן, מעבד וכותב מוזיקה לקולנוע ולמחול. את שירותה הלאומי עשתה כגננת, מקצוע בו עסקה במשך חמש שנים.
לאורך השנים נדדה בין מספר מקומות מגורים, בהם ירושלים, מצפה רמון, עין כרם ויפו.
בשנת 2021 החליטה לעזוב את תל אביב והתגוררה במקומות אחרים, לאחר מכן חזרה לתל אביב.
אף שגדלה בסביבה מוזיקלית, החלה ליניק את לימודי המוזיקה באופן רשמי רק בגיל 15. בנערותה למדה במגמת מוזיקה מחוץ לאולפנה שבה למדה, שם החלה לפתח את כישורי הכתיבה וההלחנה שלה על פסנתר. בגיל 19, בעת שהתגוררה במצפה רמון, קיימה את הופעתה המשמעותית הראשונה. ליניק תיארה תקופה זו כשלב מעצב של למידה וחיפוש אמנותי.[1] ליניק מנגנת בפסנתר אקוסטי ומקלדות, בגיטרה בס, בצ'לו ובכלים נוספים. הופיעה לצד אמנים והרכבים רבים, בין היתר: דודו טסה, עומר אביטל, רביד כחלני, רבע לאפריקה, שי צברי, אביב בכר.[2]
לאורך העשור שקדם ליציאת אלבום הבכורה שלה, עסקה ליניק בכתיבה ובהקלטה של עשרות שירים שבסופו של דבר נגנזו ולא יצאו לאור. תקופה זו להגדרתה, התאפיינה בחקירה מוזיקלית ובהתפתחות אישית, עד להוצאת סינגל הבכורה שלה, "יש אור", בשנת 2021. ביצירתה משלבת ליניק אלמנטים של אלתור ומשחקיות על הפסנתר, תוך דגש על תהליך יצירה חופשי משיפוטיות[1].
בדצמבר 2024 הוציאה ליניק את אלבום הבכורה שלה, "כתר". האלבום כולל 13 רצועות אשר נכתבו והולחנו על ידה. ליניק הייתה מעורבת באופן דומיננטי גם בעיבוד ובביצוע, וניגנה על מרבית הכלים באלבום, לצד שיתופי פעולה נקודתיים עם המוזיקאים אורי קוטנר, אופיר יוגב ושחר זימן. האלבום הוגדר על ידי ליניק כ"אלבום פרידה" העוקב במבנהו אחר שלבי ההתמודדות הרגשיים: מהכחשה והתנגדות ועד לקבלה. לצד השירים, שולבו באלבום קטעי אודיו ("סימפולים") מהקלטות אישיות של שיחות עם דמויות משמעותיות בחייה, בהן הסבתות שלה והילדים בגן בו עבדה כגננת במשך חמש שנים. עם יציאת האלבום, יצא לאור הסינגל "תהיי את", הפותח את האלבום ומוקדש לסבתה של ליניק, חנה אנקרי. השיר מלווה בווידאו קליפ שצולם בבית הסבתא בלוד, ומשלב אלמנטים של זיכרונות ילדות ותיעוד הקשר הבין-דורי ביניהן.[3]
תמלילי השירים והקונספט האמנותי של האלבום עוסקים בעיבוד רגשות דחייה, פגיעות וקנאה, תוך התכתבות עם חוויות ילדות. ליניק תיארה את האלבום כתהליך של קבלה והכלה של "הילדה הפנימית", נושא המשתקף גם בבחירה הוויזואלית לעטיפת האלבום: תמונת ילדות של ליניק בתחפושת נסיכה. לדבריה, התמונה מייצגת את השבריריות והתמימות המלוות את היצירה ואת מערכת היחסים בין עברה להווה.[1]
