במאה ה-18 ובמאה ה-19 חלו שינויים גדולים בנוף המחוזות קורנוול (Cornwall) ודבון (Devon), בקצה הדרום מערבי של אנגליה. השינויים חלו עקב פעולות כרייה נרחבת, בעיקר בעורקים עמוקים של בדיל ונחושת. התפתחות המכרות הביאה אחריה בנייה נרחבת: מתקנים מעל פני הקרקע, בתי יציקה, ערים חדשות, נמלים, ותעשיות נלוות. עד תחילת המאה ה-19 הופקו באזור שני שלישים מכמות הנחושת העולמית. בסוף המאה ה-18 הוחל גם בכריית ארסן, ובמכרות במזרח דבון ומערב קורנוול הופקה חצי מהכמות העולמית של יסוד כימי זה.

המכרות בקורנוול ובדבון הובילו מהפכה טכנולוגית. מנועי קיטור חדשים, פרי המצאתם של ריצ'רד טרוויטיק וארתור וולף איפשרו כרייה לעומקים שלא ניתן היה להגיע אליהם לפני כן. מנועים אלה, בצד שיטת ההפעלה שלהם וכל דרך הפעלת המכרה, שהייתה חדשנית לאותה תקופה, יוצאו מקורנוול ודבון למכרות בכל רחבי העולם. "ייצוא" נוסף היה של כוח אדם: כבר מתחילת המאה ה-19 היגרו מספרים משמעותיים של כורים מן האזור לרחבי העולם, כדי לעסוק בכרייה במקומות שונים, תוך שימור המסורות האנגליות שלהם. קהילות רבות שנוסדו על ידי מהגרים מקורנוול ניתן למצוא כיום באוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, מקסיקו, איי הבתולה הבריטיים, ספרד, וכן בחלקים אחרים של אנגליה, ויילס, סקוטלנד, אירלנד, איי התעלה, והאי מאן.

תעשיית המכרות המשיכה להתקיים בקורנוול לאחר קריסת מחיר הנחושת בשנות ה-60 של המאה ה-19, והמוקד עבר לכריית בדיל. כריית מתכות בכלל הסתיימה בקורנוול ב-1998, עם סגירתו של מכרה הבדיל האחרון באירופה.

שרידי המכרות בקורנוול ודבון הם עדות לתרומתם של מחוזות אלה למהפכה התעשייתית, שראשיתה בממלכה המאוחדת. מעבר לתרומה למהפכה התעשייתית, השפיעה הכרייה בקורנוול ודבון על הכרייה בעולם כולו: הטכנולוגיה שפותחה שם יוּצאה לעולם כולו.

ארגון אונסק"ו הכריז על המכרות בקורנוול ודבון כאתר מורשת עולמית, על פי שלושה מהמדדים שנקבעו: