השמועות על מלחמת העצמאות הגיעו למרוקו, ולרדו רצה לעלות לארץ ישראל על מנת להשתתף במאמץ המלחמתי. בשנים הללו אסרה מרוקו על נתיניה היהודים להגר ממרוקו. למרות זאת, החליט לרדו לצאת ממרוקו ביחד עם שני חברים. הם עלו על אוטובוס שנסע לכיוון עיירה הגובלת עם אלג'יריה. שוטרים שבדקו את האוטובוס זיהו אותם כצעירים יהודים המנסים לצאת ממרוקו, והם נאסרו לשבוע.

לאחר שובו לפאס יצר קשר עם גנרל בדימוס, גנרל זה נסע עם לרדו ברכבת ועל ידי הצגת המדליות שלו מנע מהשוטרים לבדוק את תעודותיו של לרדו. הוא חצה את הגבול לעיר הנמל אוראן שבאלג'יריה ומשם בעזרת תעודת זהות מזויפת הגיע למרסיי שבצרפת. שם, בעזרת שליחי עלייה, עלה לספינה ולאחר כשבוע הגיע לנמל חיפה.

מיד עם הגיעו ארצה, גויס לרדו לצה"ל וצורף לחטיבת גולני. במהלך שירותו עבר קורס חובשים, קורס מ"כים, קורס רבי סמלים וקורס קצינים.

לאחר שחרורו מהצבא מצא עבודה במפעלי ים המלח, ועבר לגור בעיירה דימונה. במסגרת עבודתו יצג את תושבי דימונה שעבדו במפעל. בשנת 1958 הוחלט להפריד את דימונה מן המועצה האזורית תמר ולרדו מונה לראש המועצה הממונה הראשונה בדימונה. לאחר כשנה, בנובמבר 1959, נערכו בחירות ולרדו נבחר לראש המועצה הראשון של דימונה. הוא המשיך לכהן בתפקיד זה ברצף עד שנת 1966. לאחר מכן פנה לפעילות עסקית.

בשנת 1974 נקרא אל הדגל על ידי חברי מפלגתו, התמודד בבחירות וזכה לכהן פעם נוספת בין השנים 1974–1978. בשנת 1978, לאחר שנים רבות של פעילות ציבורית, החליט לפרוש ולעבור לפעילות במגזר הפרטי.

מדיה וקבצים בנושא ערמון לרדו בוויקישיתוף

• מידע אודות ערמון לרדו, באתר עיריית דימונה
• קובי בן שמחון, 50 שנה למוסף הארץ - לאן הגיעו שלושת מנהיגי עיירות הפיתוח שרואיינו לפני 50 שנה, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2013