המנח הסטנדרטי לצילום חזה באנשים בוגרים הוא מנח אחורי-קדמי (Posterior-Anterior - PA), שבו הנבדק עומד עם הפנים אל קסטת הרישום, בידיים פשוטות לצורך הרחבת השכמות, וקרני הרנטגן מוקרנות מאחור ונקלטות מן הצד הקדמי של הנבדק. במקרים שבהם הנבדק אינו יכול לעמוד, ניתן לצלם בשכיבה במנח קדמי-אחורי (Anterior-Posterior), אולם הדבר מקשה את הפענוח של הצילום וגורם ללב ולשער הריאה בצילום להיראות מוגדלים. בילדים קטנים ובתינוקות אפשר לצלם צילום עמידה גם במנח קדמי-אחורי, כיוון שעובי גופם לא מספיק גדול כדי לגרום להגדלה משמעותית של צל הלב.

לפי המקובל מבצעים בנוסף לצילום הישר גם צילום צדי מצד שמאל, כדי לתת זווית נוספת על בית החזה. הנבדק עומד כשצד שמאל שלו צמוד למערכת הרושמת, על מנת שהלב יהיה קרוב אליה כמה שיותר. צילום צדי זה ניתן לביצוע גם בשכיבה. ידיו של הנבדק מורמות למעלה, על מנת שעצמות הזרוע לא יוטלו על חלל בית החזה ויופיעו בצילום.

על מנת להרחיב את בית החזה כמה שיותר, ישנה העדפה לבצע את הצילום בשאיפה מלאה, שכן במצבים אחרים בית החזה נראה בצילום צפוף יותר, והדבר עלול לרמז באופן שגוי על תסנין ריאתי. זה גם מאפשר לצלעות להתרווח יותר, כך שאם יש פתולוגיה כלשהי שהן מוטלות עליה, היא תיחשף. במקרה של חשד לחזה אוויר נהוג לבצע צילום בשאיפה ובנשיפה, כדי לראות אם נשאר אוויר מיותר לאחר הנשיפה. כמו כן, כאשר הנבדק נמצא בזווית אל המערכת הרושמת, הדבר גורם לעיוות גאומטרי של בית החזה, ולאבחנות שגויות אפשריות. משום כך, בפענוח של צילום חזה נבחנת הסימטריה של הצילום, כאשר במצב סימטרי המרחק בין הזיז הקוצי של חוליות עמוד השדרה לעצם הבריח שווה בשני הצדדים.

שני פרמטרים נוספים נבחנים בצילום חזה: חדירה וחשיפה. החדירה נקבעת לפי הגדרות המתח בשפופרת הרנטגן, והיא משפיעה על מעבר הקרניים בגוף. בחדירות גבוהה ניתן לראות היטב את החוליות, על חשבון איברים קדמיים יותר. חשיפה נקבעת לפי כמות קרני הרנטגן שמגיעות אל הגלאי, או לחלופין לפי הגדרות הזמן והזרם בשפופרת קרני הרנטגן. בחשיפה גבוהה הריאות, שבהן יש אוויר, נראות שחורות יותר מן הרגיל, ואילו החשיפה נמוכה, הצילום נראה הרבה יותר בהיר.