בחברה החרדית, ובפרט בזרמים השמרניים יותר (כגון הזרם הליטאי והחסידי), הקשר בין בני הזוג לאחר האירוסין כפוף למוסכמות חברתיות והלכתיות קפדניות. עד ל"שבת האירוסין", המפגשים בין בני הזוג הם לרוב קצרים ומתקיימים במקומות ציבוריים. השבת הראשונה המשותפת מהווה את הפעם הראשונה שבה אחד מבני הזוג שוהה במחיצת משפחת השני למשך פרק זמן רציף של כ-25 שעות.

הכינוי התפתח על רקע מספר מאפיינים ייחודיים לשבת זו:

• סוגיית הלינה: בשל הקפדה על צניעות, בני הזוג אינם לנים תחת קורת גג אחת בטרם הנישואין. כתוצאה מכך, האורח (החתן או הכלה) נאלץ ללון בבית של שכנים או קרובי משפחה בשכונה. טלטלה זו, הכוללת הליכה לבית זר ללינה וחזרה לבית המארחים לסעודות, תורמת לתחושת חוסר הנוחות.^[1]
• בחינה חברתית: האורח נדרש להפגין בקיאות בהליכות הבית, בנימוסי שולחן ובידע תורני או חברתי מול הורי הצד השני והמשפחה המורחבת, לעיתים תוך תחושה של בחינה קפדנית מצד המארחים.
• מתח התנהגותי: על אף היותם מאורסים, בני הזוג מחויבים לשמור על סייגים התנהגותיים בתוך המרחב הביתי, מה שיוצר לעיתים סיטואציות מאולצות בשהייה המשותפת.

אף שהביטוי נושא קונוטציה שלילית, הוא משמש בדרך כלל בבדיחות הדעת. בפורומים חרדיים כגון "פרוג" ו"בחדרי חרדים", המושג עולה לעיתים קרובות בהקשר של התייעצות ומתן עצות לחתנים וכלות צעירים כיצד לצלוח את השבת.^[2] מנגד, רבים בציבור החרדי מדגישים כי עבור זוגות רבים מדובר דווקא בחוויה חיובית ומקרבת ("שבת גן עדן"), והשימוש בביטוי "גיהנום" נותר כפולקלור בלבד.

1. שאלה- שבת גהינום היא באמת כזאת?, פורום פרוג, 2020.
2. שבת גיהנום - הדרכה לחתן, פורום בחדרי חרדים, 2011.

1. שאלה- שבת גהינום היא באמת כזאת?, פורום פרוג, 2020.
2. שבת גיהנום - הדרכה לחתן, פורום בחדרי חרדים, 2011.